אתמול בלילה הייתי בהופעה של אביתר בנאי (מומלץ מומלץ מומלץ). בסוף הופעה אחרי שאביתר התיישב על הבמה – מצמצם את הפער בינו לבינינו (אני הייתי בשורה 3!!) ושר את השיר האחרון והנוגע שלו ״אבא״ הוא נעמד והקהל מחא כפיים. התנועה הייתה מאד עדינה, בהתחלה מחיאות כפיים קרובות לבית החזה, ואז מישהו איפהשהו במרחב הרים את ידיו לכיוון האוויר עד שלאט לאט כל הקהל הרים את ידיו ומחא כפיים. ראיתי את הראשים מסתובבים לקבל סימן ואז כמו בגל לא מסודר באצטדיון כדורגל מישהו בקצה המרוחק של האולם נעמד, והתבוננתי איך תוך דקה עוד ועוד ועוד אנשים נעמדים. ולפתע היינו כמו מקהלה אחת גדולה ומסונכרנת, עומדת, מוחאת כפיים (אולי מוחה דמעה) ומתרגשת.
השבוע באחד השיעורים של עלמה בבית ספר ׳נענע׳ חזרנו על ריקוד שהיא לימדה. היא אמרה משהו על האפשרות להרים אחת את השנייה בתוך הריקוד. להיפתח למרחב, להגדיל את התנועה ולהרגיש את מי שאיתי כדי שאוכל ״לסחוב אותה״ יחד איתי. כלומר לנסות ולהיות באיזו האזנה גופנית גם למה שעובר עלי אבל גם למה שעובר על מי שלידי ויחד ״להרים״ אחת לשנייה עד שהאנרגיה של שתינו מסתנכרנת גבוה, למעלה.
כידוע, היכולת לדבר ולתקשר דרך הגוף היא אחד הדברים שמרתקים אותי. לרוב אני עוסקת בזה בין יחידים תוך כדי תקשורת עם מגע או בלי מגע. אבל האמת שהכי הכי מרתק אותי זה לצפות בקבוצות נעות ומשפיעות זו על זו. ב׳אנסמבל׳ של ׳נענע׳ אנחנו עוסקות בזה באופן קבוע ואחד הכלים או העקרונות שאנו עוסקים בו באופן קבוע הוא ״הצטרפות״ אשר נמצא על מין רצף שבין הצטרפות לבין לקיחת יוזמה. למעשה באנסמבל אנחנו מציעים אפשרות להציץ על תהליכים אנושיים שנעים בין הצורך באינדיבידואליות לבין הכמיהה ללהיות חלק ממשהו גדול ממני.
באותו רגע מקסים אתמול בלילה לרגע היינו מאוחדים, לרגע הרגשנו שותפות. שותפות עם אנשים שמעולם לא פגשנו ולעולם לא נפגוש, ללא מילים אך ורק דרך הגוף. היה רטט משותף וכולנו הצטרפנו אליו בזכות חווית ה״ביחד״ שהייתה לנו במופע. אפילו לא ניתן ממש להצביע על מי ׳גרם׳ לתנועה כי לא היה שם אגו של ״אני״. זה היה אימפולס כל כך אמיתי ומשותף שברגע שמישהו אמר לו כן כולם הצטרפו.
את הדבר הזה אנחנו לרוב לא פוגשים בטח לא במדינת ישראל המשוסעת וגם לא במרחבים הוירטואלים שאנחנו נעים בתוכם. אנו יכולים לחוות חוויה שנותנים לנו ׳ליי׳ק׳ שמישהו מגבה אותנו ומצטרף. אבל את התחושה הזו שבלי מילים כולנו פועלים יחד ומבינים אחד את השני ויוצרים רגע מתוק ומיוחד- זה נדיר.
תכלס זו הסיבה שאני כל כך אוהבת אימפרוביזציה קבוצתית. אני יכולה לעבור שיעורים שלמים בחיפוש אחר אותו רגע קסום אשר, אם השיעור נבנה טוב, הוא יקרה ללא מאמץ וייתן תחושה שיש טעם לכל מה שאנחנו עושים.
״להרים אחד לשני בתנועה״ להרגיש את האנרגיה שלך, להסתנכרן איתה ויחד לייצר סינרגיה שגדולה ממני וממך כמו בתנועת ה Standing ovation. זו התפילה שלי לכולנו לשבת זו, לתקופה זו וגם לחיים. שנדע לזהות רגעים כאלה שיש בהם פוטנציאל הסתנכרנות, השנסכים להצטרף כשיש אימפולס שמושך אותנו למשהו שהוא למעננו ולטובתנו ולבסוף שנדע להעריך כשיש רגעים של הצטרפות מתוקה ומרימה.
אני ממשיכה לקדם את קורסי האביב שנפתחים ממש עוד שבועיים ויודעת שיש פה את המתעכבים שמחכים לדקה התשעים להירשם. עוד שבוע השיעורים הפתוחים! בנוסף ההרשמה ללייב הכרות עם תכנית ההכשרה של שיטת ׳לאבאן ברטנייף׳ בעיצומה ובקרוב גם כל תכניות הקיץ 🙂
מאחלת שבת חורפית ומתוקה והמון בשורות טובות על חטופים ששווים, חיילים שמשתחררים ואומה שמצטרפת יחד לתנועה של שלום.
ואחרי כזו הקדמה נראה לי רק הגיוני לשלוח אתכם להקשיב לאלבום החדש ולעיבודים המקסימים של אביתר בנאי לשירים אלמותיים ממש כאן.
