אין ספק שבימים כאלה הסטודיו הפך להיות מקום המבטחים שלי. הרצפה המאפשרת נחמה, המגע איתה ועם אחרים וחווית הביחד. שלושה דברים שאני מבינה יותר ויותר שהם המפתח. המפתח להתמודדות עם מה שכל כך קשה להתמודד איתו- הכאב.
השבוע שיתפתי גם בפייסבוק שצפיתי בילדיי משחקים במגדל קלפים. כל פעם מניחים קלף ועוד קלף ובעדינות, ריכוז והרבה תשומת לב מנסים לאזן אותם זה מול זה. כל עווית של היד, הזזה של שיער מפריע, תנועה לא צפויה של אח קטן והמגדל מתפרק ונעלם. נדמה שגם החיים שלנו בימים אלו נעים בתוך השבריריות הבלתי נתפסת הזו. מנסים בעדינות אינסופית לבנות את המגדל של החיים שלנו, לייצר שגרה משמעותית, להרגיש שמשהו יכול להיות נורמלי לרגע ובום, הכל מתפרק, האשליה, השגרה והנסיון.
אולם, כרגיל, גם עכשיו הגוף מזכיר לי עוד אפשרויות בתוך הכאוס הגדול הזה. שני מונחים שממש ליוו אותנו השבוע בתכניות השנתיות שברוך ה' התחילו והם הדבר היחידי שמשאיר אותי שפויה, הם Weight Sensing ו Flow sensing.
בטח כבר כתבתי קצת על המושגים האלה בעבר אבל בשיעורים שאני מעבירה בסטודיו אני מגלה איך הנושאים שאנחנו נוגעים בהם כל כך רלבנטים, כל כך חשובים וכל כך מאפשרים לתרגל ממש ב"לייב" את אפשרויות ההתמודדות.
המשקל שלנו על פי לאבאן הוא החוויה האישית שלנו בעולם, העצמי שלנו, האינדיבדואליות שלנו. המשקל -לא זה עם המספר על המכשיר – אלא חווית המשקל שלנו והיכולת להרגיש אותו היא הדבר הראשון שאנו נולדים איתו יחד עם חווית ה Flow. ה'פלואו' מוגדר כמשהו 'אוניברסלי'. צ'י, אנרגיה, טבע, אלוהות. כל דבר קשור באותו פלואו שזורם סביבנו ושבכל רגע נתון יש לנו יכולת להתחבר אלי. היופי מתחיל לקרות כשהמשקל 'רוכב' על גבי אותו פלואו ומאפשר חיבור בין העצמי לעולם ולאמונה.
במצבים של טראומה יש לנו כל מיני תגובות וזה ידוע שבתגובות כמו בריחה ולחימה (Fight Flight) יש קצת פחות חוויה של טראומה. כלומר, יש טראומה אבל גם יש תחושה שעשיתי משהו, שלקחתי שליטה, שזזתי. זו תגובה שונה מאד ממי שנאלצ.ה לקפוא במצב הטראומטי.
ההסבר הפיזי לתופעה הזו קשור ביכולת שלנו להפעיל (To activate) את המשקל שלנו. השבוע בסטודיו התחלנו לדחוף את האדמה, להרגיש את המשקל שלנו, לעשות תרגילים שונים שעוזרים בחווית הגראונדינג (הקרקוע שלנו) לתוך האדמה. זה לא פשוט. זה לא כל כך פשוט לבחור להתנגד לכוח המשיכה, לא פשוט לדחוף, להסכים להרגיש את עצמי. בתקופה כזו שהכל מעורער יש לנו לפעמים העדפה להישאר מחוץ לעצמנו. הפחד להרגיש הוא פחד אמיתי ומנגנוני הניתוק הם מאד חשובים ותומכים אותנו מהתפרקות.
אבל יש גם דרך פשוטה להרגיש את עצמנו, להיות בחווית המרכז שלנו ושהיא לא דורשת מאיתנו בהכרח חיבור לכל מה שקורה בחוץ והזדהות איתו אלא דווקא חיבור מתוך הפרדה בין האני לבין מה שקורה בחוץ. אותה עבודה עם המשקל, עם דחיפה, עם קרקוע מחזירה אותנו לחוויה של אדמה, של משקל ושל חיבור ומאפשרת לנו כאנשים לחוות עוצמה, מסוגלות ויכולת, מרכז וכמובן קשר לאדמה ולאחר.
אז להלן תרגול פשוט פשוט-
קחו את עצמכם אל הרצפה. תנו כמה רגעים טובים לנשימה. לשים לב אליה, להקשיב לה, לראות עד לאן היא מגיעה. דמיינו את כוח המשיכה מתחיל לעבוד עליכם, תנו לו למשוך. תשימו לב איזה תחושות צפות בגוף. לפעמים דווקא עולה חוסר אונים, או קושי או אפילו מין התנגדות להרפייה. תזוזו אותה, תנשמו אליה. תשנו מנח אם צריך. בהרפייה שכזו נרצה שיהיה לנו נוח נרצה לנשום שוב ושוב ולהרגיש איך המשקל נוזל עוד ועוד לאדמה.
זה השלב הראשון. והוא אולי השלב הקשה מכל, להסכים להרגיש את המשקל שלי. כמו תינוק שפשוט מניח את המשקל על אימו ולא מנסה להחזיק אותו בכל מיני מקומות שאין צורך להחזיק בהם.
בשלב השני, שגם הוא בימים אלו עלול לאתגר, אנחנו נתחיל לדחוף את האדמה, נתחיל לחפש דרכים ואפשרויות שונות להרגיש את הרצפה. המשימה שלנו סך הכל תהיה להתרומם לעמידה לאט ומתוך חוויה של דחיפה.
נכון, זו ההנחיה הכי פשוטה בעולם. הא-ב של התחלה של תנועה אבל בעומק, כמה אנחנו יכולים לשכוח את הא-ב, עושים אותו על אוטומט כששם נמצא הכוח שלנו, הידע העמוק שלנו. הגוף הוא ממש מפתח לכל כך הרבה קשיים שאנו חווים בימים אלו וההסכמה להרגיש אותו, להתחבר אליו היא רפואה.
בזכות העשייה השבוע בסטודיו גם בארועי הדאנה וגם בערב החשיפה של שיעורי 'נענע חופשי' וגם בתכניות שכבר החלו אני מבינה יותר ויותר שהעבודה שלנו משנה- matters. יש לה משמעות ואני באמת מתחילה להבין אותה. לפעמים מתגנבת אשמה או חוסר נעימות כזו שעוצרת אבל אני מנסה להתעלם מהן ולהמשיך.
שתהיה שבת של שקט והרבה תקווה.
