ימים קשים קשים עוברים על כולנו.
התלבטתי עד לרגע זה האם לשלוח משהו או לא.
מה המשמעות של כל זה בכלל? ואיך אמורים לתפקד או להמשיך בתקופה כזו.
בחרתי בסוף לשתף אתכם במחשבותי למרות שאין לי כרגע ביטחון מה יוליד יום ולאן כל זה ילך.
אחת הסיבות שהחלטתי בסוף לכתוב היא כי נזכרתי באתי הילסום. נדמה לי שבעבר שיתפתי על אתי הילסום שכתבה יומן במהלך השואה. אתי הילסום תמיד מעוררת בי השראה ובימים אלו אני פונה אליה לקבל עוד הסתכלות על העולם ועל המצב שלנו.
והנה משהו שמצאתי אצלה:
"המצוקה כאן באמת נוראה, ובכל זאת, בשעות הערב, כשהיום נסוג ומתרחק, אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל ומלבי עולה תמיד התחושה — ואין מה לעשות, זה פשוט כך, זה משהו עמוק ובסיסי: החיים נפלאים ונשגבים, יבוא יום ונצטרך לבנות לנו עולם חדש, ועל כל פשע וכל זוועה עלינו לענות באהבה וטוּב לב, שהם תוצאה של מאבק פנימי. מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל."
שמתי לב שככל שהימים עוברים אני כל הזמן כותבת לחברות והן כותבות לי את המשפט- אני לא יכולה לנשום. ולאט לאט הבנתי את המשמעות כשביום השני ללחימה הבנתי שאני קרובה להתמוטטות עצבים כי אין שום דבר שיתמוך במערכת העצבים שלי.
שמעתי השבוע דימוי יפה שברגעים של חירום צריך לנהוג כמו שמנחים במטוס, קודם כל להניח את מסיכת החמצן עליך לפני הילדים. כזו תנועה לא אינטואיטיבית אבל כמה נכונה. זה לא יעזור לי לדעת מה קורה כל עשר דק חוץ מזה שמערכת העצבים שלי תהיה מטורגרת וכל הזמן מופעלת.
אני פריבילגית. אני חיה באזור בארץ שנכון לעכשיו בטוח, מי יודע מה יוליד יום ואני מרגישה פריבילגית. ללכת לגן שעשועים עם הבן שלי זו פריבילגיה,לריב עם הבת פריבילגיה ולעשות כלים בבית שלי זו פריבילגיה.
ביומיים האחרונים הבנתי שהפריבילגיה הזו היא משהו שאני צריכה לנצל ולהיעזר במשאבים הפנימיים שלי ושל משפחתי. התחלתי לנשום, הורדתי את הפייסבוק מהפלאפון, התחלתי להסתכל כמה פעמים ביום. השינוי היה אוטומטי ויכולתי להתחיל לתפקד.
אומרים שצריך לשמור על ה״חוסן״ הלאומי אז הנה כמה דברים שלדעתי כדאי שכולנו נעשה כל יום ובמידת האפשרי…
1. לנשום. כן, כן ממש לעצור לנשום. כמה רגעים. הכנסת אוויר עצירה והוצאה. ל2 ד׳ לשעה לכמה שניתן.
2. לדמיין- לדמיין אור, לדמיין תנועה, להקיף את עצמנו במחשבות טובות. המערכת הפרהסימפטטית שלנו משוועת לתנועה רגשית אחרת וחייבת אותה על מנת שנוכל לתפקד.
3. כל תנועה… לרוץ עם הילדים, לעשות איתם ריקודים על השטיח, לעשות יוגה ביוטיוב או גאגא או להצליח לרקוד באיזה שהוא מרחב.
4. לכתוב. לכתוב הודיות, לכתוב חזון, לכתוב מה קורה לי.
כל דבר שיעזור לנו לווסת את עצמנו יעזור…
השבוע הזמנו אנשי תנועה וגוף מהאזור להגיע ולהתאסף יחד. נענו לבד, נענו עם מגע עדין יחד ובסוף יצרנו יחד את הטקס ׳ריקוד הפלנטה׳ של אנה הלפרין. בחיים לא חוויתי חוויה כל כך עמוקה ממלאת ומדויקת של תפילה.
בטקס הזה יש 3 מעגלים, מעגל מדיטציה, מעגל הליכה ומעגל ריצה (האמת היא שהוא הרבה יותר מורכב אבל אני עושה את הוריאציה הכי פשוטה) כשמתחילים לרוץ צועקים למען מה רצים ואנשים מצטרפים.
רצו למען האנושיות, למען האור, למען הילדים, למען האמהות, למען העתיד, למען הקורבנות, למען השפיות ועוד ועוד.
אם יש לכם קהילה ואפשרות בטוחה להתכנס ותרצו הסבר על הטקס אשמח לתת אותו מוזמנים לכתוב לי. אני מדמיינת אנשי תנועה וגוף בכל העולם ובארץ איפה שניתן מצרפים את התפילה שלהם אלינו
אמן שהיא תגיע לאן שצריך והתנועה תוליד תנועה של שינוי.
אני עוד לא יודעת מה יקרה השבוע אף אחד מאיתנו לא יודע. ייתכן שנוכל לתת מענה לכמה מהמפונים באזור ולהציע טיפולים ופעולות הפגתיות במרחב ומקווה שנזמין שוב להתפלל ולהתווסת יחד אז הישארו קשובים. אם יש לכם צורך שאתם חושבים שהמרחב יכול לענות עליו אשמח לעזור בכל דרך. אם אתם רוצים להעביר פעילות לאנשים כדי לעזור לווסת את כולנו גם כמובן בשמחה.
בינתיים הנה כמה מקורות שאספתי לתנועה וויסות –
1. מירי רינת מורה מקסימה בנענע שלחה סרטון לתנועה וויסות
2. ויקי לנגבהיים מ׳רישומי מסע׳ שהיא חברה מדהימה שלחה סרטון עם יצירה ומיינדפולנס
3. איתי יטוב שמנהל את קונטקט קידס שלח קישור למפגשים יומיים שהם הולכים לקיים לייב כל יום.
והנה סרטון של אנה הלפרין וריקוד הפלנטה.
מקווה לימים טובים יותר.
