אתמול הנחיתי בפעם הרביעית או חמישית את סדנת ׳שומטות׳. כל פעם חוויה אחרת והתרגשות שמכניסה בי רוח והתבוננות אחרת על המציאות.
הסיפור של ׳שומטות׳ התחיל כששנת השמיטה הגיעה והשאירה אותי עם השאלה איך שומטים? כלומר איך מסכימים לעזוב את מקור הפרנסה היחידי שלך ומפסיקים ומקווים לטוב?ֿ
המילה שהגיעה עבורי הייתה אמונה. השמיטה דורשת כמעט באופן אקטיבי להיות באמונה שלמה שמה שאת עושה עכשיו יזין אותך בהמשך. או כמו שאחת המשתתפות בסדנה דייקה- מה שאת לא עושה עכשיו יזין אותך בהמשך.
עבורי, זו חוויה סופר מעניינת ומרתקת לחוות בגוף ובלב.
העיתוי הזה של סדנת שומטות רגע לפני יום כיפור כמובן לא חמק מעיני ואמנם כשקבעתי אותה לא לגמרי הבנתי את ההקשר אבל אתמול הוא התבהר באופן מלא.
המילה Re-lease מעניינת בהקשר הזה. באנגלית המילה lease משמעותה היא ׳חוזה׳. כלומר המילה ריליס מזמינה אותי לעשות רי חוזה כלומר חוזה מחודש עם עצמי. ואם אני ממשיכה את קו החשיבה הזה, למעשה כשאני משחררת משהו מהגוף, מהמחשבות, מהרגשות- אני יוצרת חוזה מחודש עם עצמי ועם כל אותן תחושות.
כמה אני אוהבת שמילים מחביאות בתוכן אוצרות. אני צריכה להשקיע לא מעט על מנת ליצור חוזה מחודש עם עצמי. לרוב זה מגיע עם לא מעט עבודה עצמית של מודעות, של הבנה מה הצרכים שלי, מה המטרות שלי, מה מעכב אותי ועוד ועוד ועוד.
אבל… במילה ריליס מונח ממש מטמון והוא קשור בהרפייה הגופנית. הרי המילה הזו לרוב מגיעה בהקשר של התמסרות גופנית לשחרר באופן מלא את המשקל לאדמה. ממש כפי שאנחנו עושות בשומטות- ובעצם מה שכולנו עושים ביום כיפור- ולראות מה יעלה עכשיו. איזה חוזה מחודש ייפתח בפניי?
לפעמים זה לא מובן מאליו שמשהו חדש יגיע, לא ברור שתהיה לי דרך לאסוף את עצמי וגם מה יהיה המנוע, אפילו הקטן ביותר שיעזור לי לעלות משם והלאה? ֿ
אלו כמובן ׳שאלות חיים׳ כפי שמורה שלי פעם הייתה אומרת. שאלות שנועדו לא שיפתרו אותן אלא שימשיכו שוב ושוב לשאול אותן.
בטקס שחוללנו בסוף הסדנה אתמול היה רטט במרחב. משהו בתדר האנרגטי, בתודעה הנשית בחדר ובכלל בזמן הזה של רגע לפני יום כיפור, איפשר לכולנו להיות מחוברות יחד.
המבנה הטקסי שאני מזמינה ב׳שומטות׳ כולל מעגל נשי שמחזיק, מעגל פנימי שצועד ואשה אחת שנעמדת במרכז ובוחרת מה לשמוט. היא נופלת אל האדמה וברגע שהיא מתחילה לנוע קבוצת ההולכות תומכת אותה חזרה למעלה.
אחת המשתתפות תיארה יפה את הסימבוליות של הטקס ומאד הזהיתי איתה. היא תיארה שהיא ראתה איך המעגל החיצוני הוא המעגל התומך המאפשר, המעגל הפנימי הוא המעגל שאני יכולה להישען עליו במהלך החיים אולם הוא גם מאפשר לי ליפול, הוא נותן את הקצב, את הזרימה האינסופית שקורית תמיד ולבסוף הוא זה שכשאני אמצא את הכוח להתחיל לעלות, יעזור לי לעלות מעלה.
כמה חשובה חווית התמיכה על מנת שנוכל להתמסר לגמרי, שנוכל למצוא בכלל מרחב להשתנות, שלא נרגיש שאנחנו בהישרדות, שנדע שיש לנו את האפשרות ליפול, לשמוט, לעזוב ולו לרגע על מנת שחוזה מחודש עם החיים ועם עצמנו יוכל להתממש.
נדמה לי שיום כיפור הוא קצת על זה..
אז מאחלת גמר חתימה טובה, זמן של שחרור מלא במובן של Release…
אביטל
