אתמול ראיתי ברבי עם ילדיי ואין ספק שאני חייבת להגיב לנושא 🙂
הסרט ברבי למי שלא מכיר.ה עוסק בעולמה של ברבי ב׳ברבילנד׳ בו הכל מושלם. אף פעם לא עוברות מחשבות רעות או דכאוניות במוחן של הברביות, הן תמיד מאושרות, הכל עובד להן בדיוק כמו שצריך כל יום. הפלסטיקיות של הברביות מצליח להיות מועבר באופן משעשע ויפיפה וכל מיני תכונות שיש לברביות מודגשות באופן נהדר. כך למשל המים במקלחת לא באמת יוצאים, האוכל במקרר הוא מפלסטיק והברביות לא יורדות במדרגות אלא מתעופפות מהמרפסת (כי כך הילדות משחקות איתןֿ).
בגדול בגדול הסרט מנסה להעביר מסר על מה זה להיות אשה, על תקרת הזכוכית של נשים, שוויון זכויות ועוד. העולם של ברבילנד מוצג כמקום בו לנשים בעצם יש מלא זכויות- הן אסטרונאיות, טייסות, נשיאות, עורכות דין, רופאות, סופרות ועוד. כל הברביות הללו הן בעלות תפקיד מרשים ובעולמן הן שולטות. ה״קנים״ (כלומר בובת הברבי של קן) הם קצת תפאורה נוחה ומוצגים כבובות שרק צריכות שברבי תתייחס אליהם.
במהלך הסרט, בשל חיבור קוסמי עם אמא שנמצאת בדיכאון ומשחקת עם הברבי הישנה של ביתה, הברבי ה״קלאסית״ חווה משבר קיומי ומתחילה לשאול שאלות על מוות ועל משמעות. מרגע שהיא מתחילה לשאול שאלות, מתגלגלת שרשרת של ארועים ו״תופעות לוואי״: ברבי מגלה שיש דבר כזה מים קרים, הטוסט שלה נשרף, היא נופלת כשהיא מרחפת מהבית וכמובן החלק עליו נדבר- העקבים שלה נוגעים ברצפה ויש לה ״FLAT FEET" כפי שצורחת בזעזוע ברבי אחרת.
כמובן שעבורי הרגע הזה היה ממש מעניין והעלה בי הרבה מחשבות על נושא שאני אוהבת מאד מאד – הרגליים. אני יודעת שזה מצחיק להתעסק בכזה נושא איזוטרי אבל דווקא בגלל המקום שניתן לזה בסרט חשבתי עליו קצת יותר…
יוצרי ברבי במקור יצרו אותה עם כפות רגליים שבאופן ׳טבעי׳, כל הזמן נמצאות בסוג של פוינט אבל עם הכריות על הרצפה. הרגליים הללו עוצבו באופן מושלם בעצם שיתאימו לנעלי עקב. כלומר האשה ׳המושלמת׳ דאז הייתה אמורה להיות תמיד מוכנה להיכנס עם כפות רגליים מושלמות לתוך נעלי העקב ולא רק שהיא הייתה ׳יכולה׳ בעצם כל המבנה שלה הותאם לכך.
המשמעות שיש לגוף וכמה הדרך בה מעצבים בובות / דימויים במרחב הציבורי קשורה באופן ישיר לתרבות ולמסרים שהתרבות מנסה להעביר היא מרתקת. המסר המאד ברור שעובר מתוך ברבי שתמיד כפות רגליה שלוחות בפוינט אל הרצפה הוא שאשה צריכה תמיד להיות ׳מוכנה׳ להשקיע במראה שלה. שנשים צריכות למעשה לשנות את המבנה הפיסי שלהן על מנת ׳להתאים׳ עצמן לתוך מבנה של משהו חיצוני.
זו כמובן לא הפעם הראשונה שזה מה שנשים נדרשות לעשות. זה קורה בהורדת שיער מהגוף במגוון דרכים, זה קרה כשהיו מחוכים ונשים נדרשו פחות או יותר לא לנשום וכמובן שזה קורה כשנשים מתאפרות וממש מנסות לשנות את המראה שלהן על מנת להתאים יותר ויותר למודל היופי של התקופה בה הן חיות. למזלנו, ובעקבות כל מיני שינויים תרבותיים, העקבים אינם שולטים יותר בתרבות שלנו ויש המון המון נשים שאינן נועלות עקבים אולם הצורך ממש לשנות אלמנטים פיסים טבעיים במראה שלנו על מנת להתאים לאידיאל יופי כזה או אחר נשאר.
כפות הרגליים שלנו הן באמת ולא רק באופן סימבולי, הקשר שלנו לאדמה. כשאנו נולדים ונולדות, אנו נולדים.ות עם היכולת להרגיש את חווית המשקל שלנו – Weight Sensing. כלומר אנו יודעים.ות להרפות אותו לתוך האדמה, לאסוף אותו חזרה אלינו ובגדול להתקרקע. זו יכולת מולדת שתינוק בן יום אשר מרפה לחלוטין לתוך זרועותיה של אמו יכול לחוש. עם הזמן נלמד להשתמש במשקל שלנו, להפעיל (to activate) אותו כנגד כוח המשיכה, אולם במהות היכולת שלנו להניח כפות רגליים על האדמה קשורה ביכולת להתחבר אליה ולחוש את כוח המשיכה.
כשהמחול, כמחול פרפורמטיבי החל, הרצון של יוצריו היה ליצור רקדן שהוא מעל לכוחות הטבע. למעשה כשהמלך לואי ה14 רוקד ובעצם מתחיל את עולם הבלט הוא רוצה לתת את התחושה שהוא מורם מעם, שהוא הצליח להיפטר מההרגלים של ״העמך״ כגון להתחבר לאדמה…
הבלט לאורך שנים רצה לתת תחושה של רקדנים שהם כל יכולים. את מגיעה למופע מחול ואת רואה את הרקדנים עושים דברים שמפרים את כוחות הטבע, קופצים גבוה, מתכופפים לאחור בזוויות משונות וכמובן נמצאים על פוינט במשך שעות. כשהמחול המודרני החל, ובפעם הראשונה שהיה מופע מחול ובו רקדנים הופיעו על במה ברגליים יחפות (לא בנעלי פוינט), וכפות רגליהם נגעו באדמה, האנשים בקהל פחות או יותר הגיבו כמו בסצנה מתוך ברבי (בו חברתה צורחת בגועל flat feet) ואף זרקו על הרקדנים ירקות כאות מחאה.
היום, לאחר שנים של מחול מכל הסוגים, ולאחר שהרבה רקדניות חשפו את המשמעות של עבודה פיסית כל כך לא קשובה לגוף, מתחילה להיות הבנה של המשמעות של הפוינט. רקדניות שמתארות דימומים לאחר כל הופעה, גוף שכבר לא יכול להמשיך לנוע ולרקוד לאחר גילאי שלושים וכמובן מסכת התעללות רגשית על מנת להצליח להזין את הדימוי הכל כך כל כך מעוות הזה של יצור שהוא מורם מעם.
אני חושבת שזו אולי גם הסיבה שבאופן עקבי, נשים שרוצות להגיע ל׳נענע׳ מתנצלות ואומרות לי ׳אני לא רקדנית׳. כוונתן היא כמובן שהן לא מקצועיות בתחום אולם הסאבטקסט הוא גם – ׳אני לא מסוגלת לעשות דברים שמנוגדים לכוחות הטבע׳.
כמה אני שמחה שאנחנו חיים.ות בעולם הפוסט מודרני בו הידע האנטומי והרגשי והנפשי על החיבור בין גוף ונפש נהיה כמעט מובן מאליו. תרגולי מדיטציה בהליכה, הליכה על חוף הים ברגליים יחפות וכמובן כל אותן חברות ׳barefoot׳ בשוק מאפשרות לכולנו את ההבנה שיש דרך אחרת לנהוג לכפות הרגליים שלנו.
המבנה האנטומי של הרגליים הוא מרתק. הדרך בה עצמות השוק מונחות לתוך הקלקנאוס (העקב) והטאלוס (העצם עם הבליטה) ומתחברות לתוך מבנה של עצמות שנראות קצת כמו קוביות ומתחברות לתוך כריות כף הרגל והאצבעות, מצביעה על מלאכת מחשבת. שתי קשתות שיש לנו בכף הרגל מימין ומשמאל וכן הדרך בה השרירים והגידים (כמו גיד אכילס מאחור והפלאנטאר פאשיה) למעשה מייצרות מצב של כף רגל שהיא בכלל בכלל לא שטוחה. האמת היא שבדיוק הגיעה אלי אשה לסדנה שהבעיה שלה היא שכפות הרגליים שלה השתטחו עם השנים בשל בעיה גנטית ביכולת של הגוף להחזיק את הקשת הטבעית.
הקשת הטבעית של כף הרגל שלנו היא גאונית, היא מייצרת בולם זעזועים טבעי שיכול לפזר את העומס כאשר אנחנו קופצים או כשמשקל רב מונח עלינו. הדרך בה גיד אכילס ושרירים אחרים מתחברים לתחתית כף הרגל מייצר מעין מבנה קשתי כמו של חץ וקשת כך שאם ׳נדרוך׳ את הרגל נוכל לזנק קדימה לריצה או קפיצה ועוד ועוד.
למעשה המבנה של כף הרגל מאפשר מורכבות של תנועה, אפשרויות כמעט אינסופיות שנעות בין ריחוף לקרקוע. כשנשים נדרשות להכניס את כפות רגליהם למבנה סגור שמכתיב להן את המבנה של כף הרגל אפשר רק לתאר כמה השפעות יש לזה.
ההשפעה הפיסית נשמעת לי ברורה. כף הרגל מאבדת את הגמישות שלה, היא לא מתאמנת בדחיפה של הרגל, היא מעייפת את הגידים אשר נדרשים להחזיק במצב ׳דרוך׳ הרבה זמן והיא כמובן עלולה ליצור מגוון של בעיות החל מדורבנים ועד לדלקת בפלאנטאר פאשיה ועוד.
ההשפעה התרבותית נראית לי גם היא די ברורה כיוון שהאשה נדרשת להתאים את עצמה למודל יופי תרבותי מאד מסוים והצורך הזה להתאים כל הזמן גובה מאמצים לא קלים. ולבסוף נראה לי שההשפעה הרוחנית רגשית היא הכי מטלטלת.
כשנשים במשך שנים הולכות עם נעלי עקב הן מתרחקות ממקור הכוח שלנו- כוח המשיכה. אנחנו יצורים שנועדו לחיות בחיבור לכוח הזה. חווית המשקל איתה אנו נולדים.ות מחזיקה בתוכה בעומק את חווית העצמיות שלנו, את היכולת שלנו להרגיש את עצמנו. גם היכולת לשמוט קשורה באפשרות לתת למשקל לזרום אל האדמה. כשאני כל הזמן מרחיקה את עצמי מכוחות אלו אני מחלישה את עצמי פיסית אבל גם אנרגטית ורוחנית. אני מתנתקת ממקור כוח כל כך כל כך עמוק וחשוב שקשור בחוויה של קרקע וקרקוע.
אז מסקנות ברורות מהסרט ברבי אין לי, נראה לי שזה סרט שסך הכל הייתי ממליצה ללכת אליו אבל המסקנות הברורות שלי הן 1. כפות הרגליים שלנו בעצם בכלל לא שטוחות 2. כשברביות מעוצבות עם רגליים מוגבהות הן רק מזינות את מודל ה׳אשה צריכה להיראות תמיד מורמת מעם ולא מושפעת מכוחות הטבע׳ ו 3. המשמעות של ללכת עם עקבים לאורך שנים היא יותר מקצת כאבים בכפות הרגליים…
אם קראת עד פה כל הכבוד ורק רוצה לומר שאני לא נגד נעלי עקב תמיד ומותר ללכת עם עקבים אם את אוהבת את זה רק שווה להבין את המשמעות 🙂
אביטל
