השבוע כמעט בכל השיעורים בסטודיו עסקנו בשלב ראשוני מאד בהתפתחות – שלב הנשימה.
כל שנה אי אפשר לדלג על השלב הזה. הוא חיוני להמשך ההתפתחות.
ניתן לדבר על הרבה דברים בהקשר של נשימה. אותי עניינה השבוע העובדה שהנשימה שלנו היא המקור ליכולת שלנו להיות אמפתיים. הנשימה היא מנגנון פיזיולוגי אוטומטי אבל גם כזה שאנו יכולות לשלוט עליו. אני יכולה להחליט מה אורך השאיפה או הנשיפה, יכולה גם לתרגל להאריך אחת אחד מהם. אני יכולה לבחור לעצור את הנשימה, יכולה לחכות בקצה של השאיפה והנשיפה. יש לי הרבה משחק ומרחב בתוך המנגנון המאד פשוט של הנשימה.
בגלל שניתן להשפיע על הנשימה ניתן להתאים אותה לאחר.ת. כשאני עובדת עם מישהי אחרת אני ממש יכולה למצוא את הדרך להתחבר לנשימה שלה, להסתנכרן, להיות יחד.
באופן קסום אבל גם לא מפתיע מיד מגיעה נוכחות. דווקא מתוך התכווננות לאחר.ת אני נהיית קשובה אפילו יותר לעצמי. קשב עמוק שכזה מכניס רגע של הגעה, של קרקוע ושל נוכחות.
בשיעור 'אמנות הגילוי בתנועה' השבוע אמרה אחת הנשים כשצפינו קצת זו בזו – 'וואו זה כל כך יפה'.
חשבתי לעצמי, איזה מדהים זה שנוכחות היא דבר שניתן לראות, דבר שניתן להרגיש , היא אסטטית. יש משהו כל כך בהיר כשנוכחות נמצאת על פני השטח שפתאום הכל מטשטש ואנחנו רואות רק אותו.
ביום חמישי זכינו לארח את נטע פולברמכר בהופעתה 'אוטופיה והלילה' בביצועה של עלמה מריה סימון. הטקסט, המגע בחומר החי, יצירת הדימויים והשימוש בקהל. כל אלו יצרו מפגש עמוק עם נושאים לא פשוטים אבל בפשטות. הנוכחות שעלמה הפגינה הייתה כל כך מהפנטת שהבנתי שוב את הכוח של ההקשבה פנימה, לנשימה, לנוכחות ולאסטטיקה.
