אז איך מתמירים פחד לאמונה? השיגעון בהגשמה…. וכל החלומות המדהימים שמתהווים

בשבועות האחרונים אני מסתובבת הרבה עם השאלה 'איך מתמירים פחד באמונה'?

כן אני יודעת, זו שאלה ממש ממש גדולה. מין שאלת חיים שכזו. 

לפני שנה בדיוק, ב14.2.22 הגעתי לראשונה לגניגר. הגעתי למבנה שקשה לתאר עד כמה הוא אינו מושך. מבחוץ הוא נראה כמו ברומניה (מילים של אחותי לא שלי:)) ומבפנים עזובה. שאריות של זכוכיות על האדמה, הקירות והתקרה שחורים שחורים, החלונות מכוסים ובכל מקום גופי תאורה, בוקסות של רמקולים ועוד ועוד. הדבר היחידי שהצלחתי לראות היו הקורות היפיפיות שמחזיקות את הבניין.

השבוע המדריכה שלי חיברה לי את המילה קורות (עץ) לקורות (חיים). כמה קורות העץ של המבנה הזה מספרים את קורות חייו. מבנה שכבר קיים 100 שנים. לפעמים רק הידיעה הזו משמחת אותי. מצחיק לחשוב איך היה נראה העמק אז. כמה מעט היה פה מסביב, מי היו האנשים שבחרו להניח את עצמם בחור הזה להסכים לגלות מקום חדש? להיות חלוצים? מאיפה הגיעה להם האמונה? לפעמים אני תוהה אהם היה להם המון אמביציה וחכמה או מלא אמונה ולא מעט שגעון… מה עזר להם לקחת את עצמם קדימה ככה?

המבנה הזה עבר עוד גלגולים אני בטח לא מכירה את כולם. לפעמים נכנסים לסטודיו ותיקי גניגר וקצת מתארים לי מה היה פה ואיך פעם הם עשו פה איזה ערב גבינות ויין כשהסטודיו כבר לא היה רפת ואיך היה הרגע שבו החליטו להפוך אותו לדיסקוטק כך שהקורות האלה ספגו הרבה הרבה תנועה.

בתקופה ההיא, לפני שנה לא היה בי פחד. 

התמזל מזלי ומטבעי אני לא אשה חרידה. אבל ההגיון ידע שאי נכנסת למשהו ממש מפחיד והלב פעם בחוזקה אבל הייתה בי כל כך הרבה אמונה, קצת אינרציה ולא מעט שגעון שכנראה הפחד פשוט לא היה מספיק חזק. נראה לי שכדי להזיז הרים ולעשות תנועות גדולות כל כך זה כנראה התמהיל שצריך לייצר. 

והנה לפני כחודש, דווקא כשיש מקום. כשיש תנועה, כשקורים דברים כל כך מרגשים סביב הקורות הללו, דווקא עכשיו בא והתגנב לו הפחד. פחד שלעתים משתק ומחריד ולעתים ממש מעיר בלילות. מליון חלומות ותכניות שנרקמות ומלא מלא פחד שלא מאפשר לנוע.

וכך היה כמה שבועות. מסתובבת עם גוש בחזה ותוהה מה עושים עם כל הפחד הזה. הבנתי שצריכה להתמיר אותו. לעשות טרנספורמציה. כשיש אמונה הפחד מתררכך עד כדי נעלם… אבל וואי וואי איך מגיעים לכל האמונה הזו? 

וכך אני הולכת עם השאלה הזו, ובכל מרחב שיש לי וברוך ה' יצרתי לא מעט כאלה אני שואלת איך הופכים פחד לאמונה? אני מרשה לעצמי להרגיש אותו בגוף. אני שומטת את הפחד ואוספת אמונה בטקס שומטות היפיפה, אני נכנסת עם השאלה לשלושה תרגולי תנועה אותנטית בסטודיו, אני מתעסקת בזה במדיטציות שאני עושה בבקרים ואתמול בלילה אני רוקדת את זה ב'תנועה מקומית' …  

וזהו. זה כל מה שצריך. לתת מלא מלא מקום לפחד הזה. לכבד אותו להבין שהוא אמיתי. בלעדיו לא היה אפשר לדעת שאני ניצבת לפני פסגה עוצרת נשימה. הביטוי עוצרת נשימה מתבהר לי. גם עוצרת נשימה מהיופי אבל גם מהפחד. עבורי זו נקודת ההיפוך. להסכים להבין שברגעים של יופי ופסגה מרהיבה נמצאים גם כל היופי והאמונה  וגם הפחד הגדול.

בוחרת לתת לאמונה להניע אותי בעולם ורואה כמה יופי זה מאפשר לי לראות. מאחלת לכם ימים של שמחה מהפריחה שבחוץ והתבוננות בפחדים ובאמונות שלכם והרבה הרבה תנועה בתוכם…

אביטל בר צורי בתנועה של ידיים

אביטל בר צורי

מנהלת את סטודיו פנטהריי מנהלת שותפה בבית ספר 'נענע- תנועה מהפנים אל החוץ'. מטפלת בתנועה, מנחה מרחבי קונטקט ואימפרוביזציה, ומומחית בשיטת לאבאן ברטנייף. מאמינה מאד בקשר בין התנועה והגוף לבין הנפש והדפוסים שלנו. חוקרת שוב ושוב את הקשר שבין התנועה בסטודיו לחיים עצמם.

שתפו >>

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנטהריי- מקום לתנועה ויצירה, מרחב שמבקש לקרב את עולם התנועה , המחול והחיבור שבין הגוף והנפש לכך אחד ואחת שחפצים.ות בו. המרחב שלנו ממוקם בקיבוץ גניגר בלב עמק יזרעאל. 

סדנאות וסופי שבוע

11/09
| 09:30-13:30
עם אביטל בר צורי
תנועה ~ מסע ~ טקס סדנה ייחודית לנשים על הקשר שבין היד ללב
08/10
| 9:30-13:30
עם אביטל בר צורי
תנועה ~ מסע ~ טקס סדנה ייחודית לנשים החוקרת את היכולת לשמוט, להיעזב ולראות מה יכול לצמוח.

הרשמו לניוזלטר של פנטהריי

״עולם המים של הגוף״
קורס קיץ על הנוזלים בגוף בשיטת bMC

3-5/7

הצטרפו לעדכונים

מוזמנים ומוזמנות להרשם לקבלת עדכונים על הפעילות

דילוג לתוכן