מה זו חשיבות אנסמבלית ? ולמה זה כל כך מרגש אותי ? ומה עוד אפשרי רגע לפני פסח ?

השבוע קרה ארוע ממש מרגש בסטודיו.

ארוע מרגש אבל ממש ממש כמעט חרישי. האנסמבל המהמם של 'נענע- תנועה מהפנים אל החוץ' בהובלתי ובהובלת עלמה מריה סימון הזמין קצת חברים לצפות בו לראשונה עם עיניים חיצוניות

קשה להסביר את הקסם שנוצר באותו ערב. זר לא יבין זאת אבל הנה כמה תובנות שעלו לי ולעלמה מתוך העבודה עם האנסמבל בארבעה חודשים האחרונים ובמיוחד לאחר הערב המיוחד הזה. 

Ensamble Thinking זה מונח שלאחרונה התוודעתי אליו והרגשתי שמיד מיד ידעתי במה מדובר. הרי זה בדיוק מה שאנחנו עושות. חשיבה אנסמבלית, כלומר חשיבה קבוצתית, כזו שמצליחה להחזיק 360 מעלות של מה קורה בקבוצה שאיתה אני נמצא. במצב תודעתי של "חשיבה אנסמבלית" השלם גדול מסך החלקים המרכיבים אותו. 

היופי שמתרחש בקבוצת תנועה העובדת יחד הוא שאין משמעות המשפט שהקבוצה מבטלת את הפרט אלא כמעט להפך. ככל שהנוכחות בגוף גבוהה יותר והקשב פנימה עמוק יותר כך היכולת של חברי הקבוצה לחוש ולנוע באופן מסונכרן אחד עם השני.ה עולה. כלומר דווקא על מנת להצליח להחזיק קשב קבוצתי עלי להיות מחוברת לעצמי באופן העמוק ביותר.  הרבה פעמים אנו אומרות שבאימפרוביזציה לא רואים את התנועה רואים את הנוכחות של האדם. אפשר ממש לחוש את הרגע (אפילו הקטן ביותר) שבו מי שנמצאת על הבמה מאבדת את הקשב שלה. זה חשוף, זה לא יכול לזייף. 

כשקבוצה עובדת יחד תקופה, המרחב המשותף בין הרקדנים.יות הופך ליותר ויותר סמיך. הוא הופך ל"מרחב הדדי" (Mutual space) שבו בכל רגע נתון אני חיה את ההשפעה שלי על מי שאיתי. אין לי סימן שאלה לגבי ההשפעה שלי או על הדרך בה אני מושפעת כי אני יודעת שזה נמצא בתוך הנחת היסוד של המרחב. 

ולבסוף הקשב והוויתור, שני תבלינים שבעצם מאפשרים לכל הדבר הזה להתרחש ולהפוך להיות תבשיל מהביל. את הקשב אנו מלטשות. לאט  ועם הרבה סבלנות. איך לייצר הקשבה משותפת? איך להרגיש חלק משלם? האם אני מפסידה משהו מעצמי בתוך ההקשבה? 

הוויתור הוא הרגע הזה שאני מבינה שאני לא ההתרחשות המרכזית. כשבמרכז מוצעים כמה רעיונות אני יכולה לבחור למה להצטרף ואת מה להעמיק או להציע משהו משלי. יש צורך אנושי שקיים בכולנו שיבחרו בנו, שאנחנו נהיה המשפיעים, שמה שאנחנו הצענו יהיה המרכז. 

אבל… לפעמים שלא לומר לעתים רבות זו לא האמת. נדרשת מאיתנו הענווה והיכולת לוותר על הרצון האישי שלנו למען המבט הקבוצתי יותר. כשזה קורה, הקהל נאנח ומתרווח במקומו. זה מספק לראות את המשא ומתן ולהבחין בפתרון ההולך ומתהווה מול העיניים. 

זה מעניין לכתוב את המילים הללו בתקופה הנוכחית בה חווית הקבוצה הכללית אינה קיימת ויש מאבק בלתי אפשרי על מי ישפיע על ההתרחשות המרכזית. הקשב אינו קיים ולומר שישנה הדדיות לפעמים יכול מאד לבלבל.  הרגע הקסום של הצפייה באנסמבל הפיח בי תקווה נתן לי כוח.

אחת הנשים שצפתה דיברה על היופי של החבר'ה באנסמבל ושמה את הדגש על כך שהיופי יוצא מתוך הנוכחות של כל אחד ואחת. הדהימה אותי שוב ההבנה העמוקה הזו על הקשר שבין נוכחות לאסטטיקה. 

התחושות באמת קשות בתקופה הזו ואני מאחלת לכולנו למצוא את הרגעים הקטנים האלה שיש בהם מין פסק זמן, בועה או אפילו בהייה על מנת להיזכר ביופי, בנוכחות, בהקשבה ברגעים הקטנים ובקסם שקורה כשמותר לנוע גם לבד וגם ביחד ולדעת שהכל משפיע ומושפע. 

אתמול בלילה היה הג'אם השבועי שלנו בסטודיו! זה מרגש מרגש ואני כל כך שמחה שהדבר הזה הולך ומתהווה. שימו לב שהג'אם האחרון לפני פסח הוא ג'אם אנקדסקור מיוחד במיוחד ויאללה תצטרפו אלינו! הרצון בקהילה הולך וגובר. ואם אתם רוצים לקחת חלק בארגון, ביצירה של מרחבי הג'אם והקונטקט תיצרו קשר!

שבוע הבא כמה ארועים שווים ו'תנועה מקומית' חוזרת ובגדול אחרי שחודש שעבר היה פשוט מושלם!

בסופש הבא טקס קקאו לתוך הלילה ועוד…

שבת שלום 🙂 

אביטל