היום הגיעה מישהי לסטודיו שאמרה לי בטלפון :" קשה למצוא סטודיואים מגניבים כמו שלכם"
ניסיתי להבין למה היא מתכוונת למרות שבתוך תוכי כמובן הסמקתי והיה נראה לי שאני מבינה …
לפני שנה בערך מצאתי משהו שכתבתי כשהייתי בת 22 קצת אחרי שהתחלתי ללמוד בתכנית ללימודי קונטקט אימפרוביזציה של דניה אלרז בירושלים. זה היה סוג של מכתב אהבה לקונטקט שדניה ביקשה מאיתנו לכתוב ולתאר את מה שאנחנו חוות ומרגישות שמשתנה בנו.
אני זוכרת שהדבר הכי חזק עבורי היה חווית דימוי הגוף שלי. ממישהי שתמיד קצת הרגישה שאולי מבנה הגוף שלה לא מתאים למחול (בטח לא לבלט) גיליתי מרחב שהגוף שלי הוא הגוף הכי מתאים אליו. מרחב לא שיפוטי (כמעט), מרחב שיש בו אפשרויות חקירה ודרכו ניתן להבין על עצמי כל הזמן ובכל רגע נתון מליון תובנות. המגע הרגיש לי נכון, המפגש מעמיק והתנועה שלי השתכללה והשתכללה מרגע לרגע.
השבוע, באחד השיעורים בתכנית 'נענע- תנועה מהפנים אל החוץ' , סיפרה לנו אחת המשתתפות על מפגש עם בת דודה צעירה בת 18 שהחליטה להפסיק לרקוד באולפנה למחול בה היא לומדת כיוון שזה היה לה לא טוב. אותה משתתפת בעצמה מגיעה מחוויות דומות בילדות וכשהיא ניסתה להסביר לבת דודתה מה שונה היא ניסתה להגיד לה שאצלנו לא הצורה, אלא המהות, היא מה שחשוב. היא תיארה איך העבודה בדרך הזו עם הגוף ממש יצרה עבורה אפשרות חדשה לנוע ולהיות בטוחה בגוף שלה, בתנועה שלה. יצרה תיקון. ואמרה שככה מתחילים להפיץ את האור…
זה לא היה ביום שמוקדש לקונטקט אלא דווקא ליצירה ועבודה סומטית ומחול עכשווי אבל היא קלעה בול.
להיכנס למרחב שלא שופט, שרואה אותך כפי שאת, כאינדיבידואל שהגוף והתנועה שלו היא באופן מהותי מיוחדת ומלאה ביופי זה התחלה של ריפוי.
הבחורה מהשיחה על הסטודיו המגניב הגיעה היום ואמרה שזה נראה מרחב שמאפשר מפגש קצת אחר עם הגוף. בסוף היום הרבה מהסטודיואים לפחות בצפון, מוקדשים לפילאטיס ויוגה או למחול על צורותיו הדידקטיות השונות.
אני חושבת שמה שחשוב לי ולנו בפנטהריי זה להביא את המפגש עם הגוף, עם התנועה ועם כל הידע הקסום שיש בהם באופן שיכול לאפשר לא.נשים לפגוש את זה. בכל מבנה גוף, בהרבה מצבים רגשיים ונפשיים ובעיקר בהרבה צורות.
