אז למה אין לכם מראות ? קצת על נוכחות גופנית

יש פעמים שא.נשים נכנסים.ות לסטודיו והשאלה הראשונה שעולה בפליאה רבה היא: "מה? אין פה מראות?"

בתור מישהי שכבר שנים רוקדת בסטודיו ללא מראות אני נדהמת עד כמה השאלה מפתיעה אותי. כבר שכחתי כמה אני נמצאת בשוליים של המחול ושבעולם המחול הרגיל, בשיעורי הילדות, הנערות וגם ברוב מכוני הפילאטיס/יוגה/כושר יש מראות. תמיד תמיד מראות.

אין לי בעיה עם מראות באופן אישי. למרות שאולי בעצם יש לי? בבית שלי יש רק 3 מראות ואף אחת מהן אינה של כל הגוף.. את מראת האורך היחידה שהייתה לנו, הבן הקטן שלנו כשהיה בן שנה והלך החליט להשמיד ומאז לא הוחלפה חדשה. 

בארה"ב הייתי מסתובבת בבוסטון שהיא עיר עם אולי 100 אוניברסיטאות ויוצאת בחוויה מאד מוזרה. האנשים שם נראו לי בהרבה מהפעמים "ראשים צפים". אנשים שהתחושה היא שמרכז הכובד שלהם עלה מהאגן  לראש, שלא ברור אם הם זוכרים שיש להם ידיים ורגליים. הם משתמשים בהם מן הסתם. אבל האם הם זוכרים אותם? האם הם נושמים כך שהסרעפת משתתפת בתהליך באופן מודע? האם הם שמים לב איפה דורכת כף הרגל שלהם?

חוויה של נוכחות גופנית היא חוויה מאד אישית ופנימית. כשאני נוכחת בגוף אני יכולה להיות אני. הגודל של הגוף שלי מרגיש מחובר אלי, הגובה שלי מתנשא מעל לראשי, האדמה מרגישה עמוקה יותר ואני יכולה ממש לחוש את החום באוויר כשמישהי עוברת לידי.

כשאני מתבוננת במראה אני רואה השתקפות של עצמי. אם במקרה ניגשתי למראה ביום שבו הנוכחות הגופנית שלי אינה מחוברת אלי אני רואה השתקפות שעלולה להיות מנוכרת. אני יכולה לראות מישהי שנראית לי מאד עייפה. זה לא בהכרח לא נכון אבל אותה עייפות יכולה בטעות להיות החוויה שתקיף את הוויתי ותגדיר לי את עצמי. ומה עם מצבים יותר מורכבים? מה אם כשאני מסתכלת על עצמי אראה רק פגמים כמו עודף שומן, פצעים או חוסר סימטריה? ההסתכלות הזו במראה עלולה בטעות להכיל עלי הסתכלות חיצונית שאינה בהכרח קשורה בחוויה הפנימית שלי. הסכנה האמיתית היא שאני אפנים את אותה הסתכלות חיצונית והיא תהפוך להיות הדרך בה אני חווה את עצמי בעולם.

מה קורה בסטודיו?

בסטודיו אנחנו מתרגלות ומתרגלים נוכחות גופנית. נוכחות גופנית היא כמו מנורה שצריך להדליק (זה משהו שאילנית תדמור שהמלצה עליה ממש פה בהמשך אומרת). זה רגע כזה שבתוך החושך מתגלה רגע אור ואני יכולה למצוא דברים שאיבדתי. ממש כך. זו חוויה ממש מרפאת. רגע שבו אני מרגישה את עצמי, את המשקל שלי כפי שהוא בלי שיפוטיות, בלי הצגות. זה לא פותר לצערי מביקורת על איך אני נראית אך זה ממש ממש מוריד אותה ולאחר תרגול של הרבה זמן זה גם כמעט כמעט מעלים אותה או לפחות שם אותה בפרופורציה. 

אני קוראת לזה 'לפתח את העיניים הפנימיות' הטובות…

כשבסטודיו למחול יש מראות מן הרגע הראשון כל התהליך הזה מתפספס. אני כל הזמן בוחנת את עצמי בעיניים חיצוניות מבלי להיות מסוגלת לפתח את העיניים הפנימיות. איך אוכל לחוש את המשקל שלי אם אני מתבוננת בו ורק רואה מבחוץ שומנים ? איך אוכל להרגיש את הקצה של התנועה שלי אם אני עסוקה בלראות אם הפוינט שלי היה מדויק במראה? 

זה נשמע קצת גדול אבל עבורי לבנות סטודיו בלי מראות זה להציע אלטרנטיבה. להציע עולם שבו הנראות לא נבנית מבחוץ פנימה אלא מבפנים החוצה. איך אני חווה את עצמי? איך התנועות שלי יכולות להרגיש מבפנים? בכלל ניסיתי פעם להרגיש תנועה מבפנים ולראות מה היא מעוררת בי? אולי כשאעשה את זה השיפוט של 'יפה' ו'לא יפה' ישתנה לחלוטין? ועוד יותר רדיקלי יהיה לטעון שאם אני עושה תנועה שמחוברת לחוויה הפנימית שלי השאלה של יפה ולא יפה תיעלם. 

אני לא מתווכחת עם צרכים מקצועיים בשלבים מתקדמים של עולם המחול לתת רגעים הצצה לנראות של הדברים מבחוץ. זה שלב חשוב כשרוצים לצאת החוצה, כשרוצים אולי לדייק תנועות מסוימות. אבל האם ילדות בנות 6 צריכות לעמוד מול מראה ולקבל כזה הדהוד חזק? האם נערות בנות 16 מרוויחות כשהחוויה הפנימית שלהן מודרת החוצה בכזו עוצמה? 

כנער או נערה בעולם המסכים שאלת המראות עוברת להיות יותר ויותר מטרידה. בכל סלפי טיקטוק ואינסטוש אני מניחה את המצלמה כך שרואים אותי ב"לייב". אני כל הזמן צריכה להפנים את הנראות כפי שהיא מבחוץ, ועוד לא בעיניים חיות אלא בעיני המצלמה, המסך המשטח והמשטיח. 

בעולם כזה עוד יותר נרצה לאפשר יותר ויותר מרחבים לפיתוח העיניים הפנימיות, הטובותף החומלות. אלו שיכולות להסתפק בחוויה הגופנית על מנת לדעת אם היא טובה או לא ודרכן לתמוך בצמיחה ובגדילה שלנו…

עוד נישאת על האנרגיה שהייתה אתמול בערב בסטודיו עם יניב צדיק. כמעט שלוש שעות של תנועה בחושך, ללא ביקורת חיצונית, ללא מחשבות ובלי הפרעות מהחוץ, רגע של נשימה…

בואו לרקוד איתנו ללא מראות 🙂 זה נעים!

אביטל בר צורי בתנועה של ידיים

אביטל בר צורי

מנהלת את סטודיו פנטהריי מנהלת שותפה בבית ספר 'נענע- תנועה מהפנים אל החוץ'. מטפלת בתנועה, מנחה מרחבי קונטקט ואימפרוביזציה, ומומחית בשיטת לאבאן ברטנייף. מאמינה מאד בקשר בין התנועה והגוף לבין הנפש והדפוסים שלנו. חוקרת שוב ושוב את הקשר שבין התנועה בסטודיו לחיים עצמם.

שתפו >>

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנטהריי- מקום לתנועה ויצירה, מרחב שמבקש לקרב את עולם התנועה , המחול והחיבור שבין הגוף והנפש לכך אחד ואחת שחפצים.ות בו. המרחב שלנו ממוקם בקיבוץ גניגר בלב עמק יזרעאל. 

סדנאות וסופי שבוע

11/09
| 09:30-13:30
עם אביטל בר צורי
תנועה ~ מסע ~ טקס סדנה ייחודית לנשים על הקשר שבין היד ללב
08/10
| 9:30-13:30
עם אביטל בר צורי
תנועה ~ מסע ~ טקס סדנה ייחודית לנשים החוקרת את היכולת לשמוט, להיעזב ולראות מה יכול לצמוח.

הרשמו לניוזלטר של פנטהריי

״עולם המים של הגוף״
קורס קיץ על הנוזלים בגוף בשיטת bMC

3-5/7

הצטרפו לעדכונים

מוזמנים ומוזמנות להרשם לקבלת עדכונים על הפעילות

דילוג לתוכן