על התבוננות בצללים

שבוע שעבר באנסמבל של 'נענע' היינו עסוקות בשאלת ההתבוננות. מי מתבונן במי. לעיניים שלנו יש כזה כוח. יש אנשים שאוהבים את חווית הנראות והיא מחייה אותם ויש כאלו שהיא מעוררת בהם חרדה, מתח ואולי חוסר אונים.

בתרגול של תנועה אותנטית יש תמיד עד ומתנועע. העד למעשה מאפשר למתנועע לנוע ובכך מנכיח את מה שקרה ברגע הזה. 'אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע האם הוא השמיע צליל?'. כפראפראזה על זה ניתן לשאול, אם מישהי רוקדת ואף אחד לא ראה אותה האם הריקוד שלה נרשם איפה שהו?

ברור לנו שהריקוד נרשם בגופה וייתכן שזה מספק אבל כיצורים אנושיים שמרגע התהוותינו בעולם יש אם (ואב) שמתבוננת בנו ורואה אותנו ובכך מתקפת לנו את היותנו אנו מתובנתים לקבל פידבק חיצוני דרך עיניים ולאפשר להם לתת לנו להפנים את עצמנו. 

אולי בגלל זה המונח עיניים טובות כל כך משמעותי לכולנו. יש שיר מקסים שאני אוהבת של זלדה שנקראה מכתב לילד – 

פְּעָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת
שֶׁהַחֵטְא הַנּוֹרָא וְהָאָפֵל בְּיוֹתֵר שֶׁל הָאָדָם
הוּא לַחֲשׁוֹב רָעוֹת עַל עַצְמוֹ

אֲנִי קוֹרֵאת לָזֶה
לְהַבִּיט עַל עַצְמוֹ 'בְּעֵינֵי הַשְּׁכֵנִים'
וְלֹא בְּעֵינֵי הָאֵין סוֹף

הַחַיִּים יְכוֹלִים לִהְיוֹת
וּצְרִיכִים לִהְיוֹת
יְקָרִים וּמְפוֹאׇרִים

(מתוך מכתבים שכתבה זלדה)

חווית העיניים הטובות היא כזו משמעותית והיא עוברת כחוט השני בעבודה עם תנועה וגוף. היכולת לתת לעצמי להיראות והרגעים שאני זקוקה למרחב להיות ללא נראות. 

במסיבה בחושך של יניב צדיק הייתה חוויה גדולה של 'איפשור'

כמה ימים אחר כך קיבלתי הודעה ממישהי שאיני מכירה:

"
אני רוצה לפרגן לכם על חוויה מדהימה שזכיתי לקחת בה חלק שבוע שעבר.
השתתפתי בMoveMent של יניב צדוק בחמישי האחרון
הרגשתי שאני נמצאת במסע אל תוך עצמי במהלכו חוויתי תחושות, רגשות ועוצמות שונות  שהתעוררו בעקבות הריקוד החיבור לגוף ולקצב והמוזיקה המופלאה שיניב ניגן. המדיטציה בהתחלה ובסוף יצרה מיכל שאיפשר זאת.
לא הפסקתי לרקוד במשך שעתיים שלמות וכמובן החלל הנעים שיצרתן היה חלק בלתי נשכח מהחוויה.
אשמח לדעת אם הוא יבוא שוב לנגן לנו ולהעביר אותנו מסע נוסף

"

ללא מילים.. כמה עומק ועושר יש בחוויה שאפשר, שמותר, שהכל פתוח בפניי…

חנוכה הזה מפגיש אותי עם שאלות של אור וחושך מה ניתן להראות ומה אני בוחרת להשאיר בין הצללים. עבורי זה כנראה כמה אני מרפה לתוך האינסוף והאמונה וכמה אני מנסה נורא להחזיק ולדעת וכל הזמן לדחוף שארועים יקרו. 

בחמישי האחרון הייתה אמורה להגיע אלינו מאיה ברינר אך לצערי לא היו מספיק משתתפים. זה היה רגע חשוך, כזה שלא כל כך רציתי לספר עליו. במקום הארוע הזה אלתרתי ג'אם ספונטני. יאיר המתוק בא לנגן ושני גאיה להעביר שיעור והגיעו חמישה גברים. בחיים לא הייתי במרחב שהייתי בו האשה היחידה (שני עזבה בשלב הג'אם) והיוו שם רגעים כל כך מיוחדים ומרהיבים שכל מה שיצאתי איתו היה הודייה.

זה לא ממש לומר שמרגעי חושך מיד יש אור כי זה לא כיסה על האכזבה ותחושת ה'כשלון' שליוותה אותי וגם דוגרי קיוויתי שגם לג'אם מאולתר יגיעו יותר אבל זה היה שיעור חשוב שוב בלשהות עם מה שיש ולנסות להיות בו ולא במשהו אחר…