"הפחד ליפול
לשמוט
להישמט
אל הלא נודע החשוך
אל מה שישי מעבר
הרצון להאחז
במוכר בידוע
גם אם הוא לא נוח
לא לוותר
לא ליפול
ליפול זה למות
ליפול זה מבהיל
ליפול זה כואב
אמא תמיד הזהירה ושמרה
ומרוב פחד ליפול
אני נאחזת
מחזיקה
בכוח
את עצמי
את הראש
את המחשבות והאחריות ורצון לסדר לכולם שביעות רצון
פתאום הגוף נופל
לתוך החושך המפחיד
והמאבק רק מחליש
מסכימה
להכנע
להשבר
מתדמיתי החזקה
מסכימה לפגוש
נופר חלשה
ןלא יודעת
ולא 'מסתדרת'
קצת נאבקת
ושוב מרפה
נכנסת למנוחה
קודם של הגוף
הנפש עוד נאבקת
יש שם קולות שצועקים
'תהיי חזקה'
'אל תישברי'
ומה יקרה אם כן אשבר…?
מבינה שהשבר מאפשר לשכבות נסתרות להתגלות
שכבות שהגיע זמנן לצאת
לא מתאים להן חושך יותר
מבינה שלחיות בפחד מנפילה מפחיד יותר מהנפילה עצמה
ושההסכמה ליפול
הופכת את הנפילה ממפלה לצמיחה
רק ההסכמה
מעבירה אותי מגדה לגדה
אני החדשה כבר מסכימה לומר 'לא יודעת'
מוותרת על 'הכל בשליטה'
מסכימה לחולשת הגוף וכאבי הנפש
ובעיקר הרבה יותר קלילה."
את המילים הללו כתבה נופר אסולין המקסימה שהשתתפה לפני שנה בסדנת "שומטות".
היום הסטודיו מתמלא בא.נשים מתוקים.ות שבאים לשהות בסטודיו וללמוד ולרקוד קונטקט אימפרוביזציה בתכנית 'נקודת מגע'. ביום שלישי מגיעה קבוצה מדהימה של א.נשים שבאה להתמקד בתכנית ההכשרה של Somatic Body ובחמישי עוד שבועיים נרקוד בחשיכה.
כמה טוב ויופי יש כבר שקורה סביבנו ורגע להודות עליו הוא ממש נדיר.
אני שמה לב שכל מי שאני מדברת איתו בתקופה הזו מתאר את ה'טרפת' או 'טרללת' או 'טרלפת' כפי שראיתי במקום אחר. משהו במקצב החיים הואץ. אולי זה פוסט קורונה אולי זו המציאות כפי שהייתה תמיד, אולי זה חבריי שבגילאי ההורות קריירה וכבדות המשקל של החיים ואולי באמת יש משהו באוויר בחודשי החורף האלה.
כך או כך הגוף שלי מתגעגע לשמוט, מתגעגע להסכים להרפות. להגיד לא עוד. לא ככה.
כבר בתור ילדה גיליתי שכל דבר שאני רוצה ללמוד אני בעצם צריכה ללמד – זה קרה כבר עם חברה טובה שתמיד לימדתי אותה למבחנים וכך שתינו היינו ממש מצליחות. זו כנראה יכולת כזו הפוכה. אולי כי היא הדרך שמכריחה אותי להעמיק, להיות נוכחת.
