אתמול בסדנה של 'נענע' (הסדנענע) עסקנו בשאלה של מה מניע אותנו. שאלה עמוקה שתמיד מעוררת תהיות עמוקות בנוגע לחיים. השתמשנו במונחים שאני עסוקה בהם כבר קרוב ל15 שנים ובכל זאת היה רגע אתמול של גילוי מחודש. איך אני מתרגשת שגילויים כאלו ממשיכים לקרות.
עשינו תרגיל יחסית פשוט שיצא מתוך הרפייה עמוקה. נתנו מגע בכמה מקומות בגב ומי ששכבה התבקשה לדחוף לכיוון אותם מקומות. החוויה של הדחיפה גם של האדמה וגם של הידיים יצרה תנועה ותחושה שניתן לנוע בזכות הידיים. כשהנחיתי אמרתי שאנחנו נותנות למי ששוכבת משטחי תנועה לדחוף. ופתאום ברגע אחד זה הקליק לי- ככל שיש לנו משטחי תמיכה, מרחבים שאנו מרגישים.ות נתמכים.ות יש לנו יותר תנועה ויכולת דחיפה.
זה נשמע קצת אמורפי אבל בעצם זה ממשי ביותר. הרבה פעמים בקליניקה כשאני עובדת עם נשים (וגברים) אני אחפש איתן את המשאבים בחייהן. את האנשים, את המקומות, את המרחבים בהם הן יכולות להיתמך. לרוב אני מדמיינת את נקודות התמיכה הללו כנקודות משען, שיהיה על מי להישען. אבל פתאום הבנתי משהו כל כך חזק. נקודות התמיכה הללו הן פה גם כדי לדחוף אותן, לרוב באופן שנשען אבל לפעמים גם כדי להתנגד להן ולייצר תנועה.
כדי לנוע, בפעם הראשונה תינוק חייב לדחוף. כל תנועה מקורה בהתנגדות לחומר. תנסו את זה… תשכבו בבית, תנסו להרגיש את המשקל שוקע, ממש נוגע באדמה. תנו לזה זמן, זה לא תמיד מגיע בקלות… תרגישו את התמיכה של האדמה, באיזה נקודות אתן מרגישות את זה? איפה רוב המשקל שלכם נמצא?
מתוך המקום הזה תנסו להרגיש מתי מתפתח בכן.ם הרצון לנוע… כשהוא מגיע ומתחילה תנועה תשימו לב איך זה קרה? אתן.ם בטח תגלו שהייתה שם דחיפה. אפילו העדינה ביותר…
ובחזרה לגילוי שאותי הדהים. זהר הידוע בכינויו זוזו, שהוא הבן הצעיר שלי בן שנתיים וחצי, נמצא בשלב המאד ידוע שנקרא גם "terrible two" למי שלא מכיר את התופעה מדובר בעקשנות יתר, רצונות מאד ברורים, רקיעה ברגליים, ולעתים השכבות על הרצפה בבכי… אחד המראות הנוספים של השלב הזה זה לדחוף אותנו ההורים. כשזוזו לא מקבל משהו שהוא רוצה הוא יכול לבוא עד אלי בעצבים ולהגיד לי זוזי ולדחוף אותי. בו זמנית הוא מחפש כל הזמן את הקשר אלי וברגע הבא הוא בא לחיבוק מאד גדול. בזכות זה שהוא מרגיש נתמך וקרוב הוא מרשה לעצמו לדחוף, ולרקוע. כולנו יודעים שהשלב הזה סופר חשוב עבור זוזו כדי להרגיש ולהבין את האני שלו, את קו האמצע, האנכי את האנוכי שלו.
כך גם שקד, הבת הגדולה יותר שמתחילה את גיל ההתבגרות, ככל שתחוש שיש לה תמיכה משמעותית תוכל לדחוף, להתנגד ולכעוס כשהיא יודעת שיש לה לאן לחזור כדי להישען וכך היא תגדל ותוכל לעבור את השלב הזה.
ככל שיש לנו יותר משטחי תמיכה, מרחבים להישען ולהיתמך על ידם יש לנו יותר אפשרות לדחוף ולהניע את עצמנו למעלה וקדימה. וזה קורה לנו גם כא.נשים בוגרים.ות. וזה אמנם כבר לא חייב להיות דרמטי כמו בגיל שנתיים ובגיל ההתבגרות, אבל זה עדיין חוויה של דחיפה כי יש במי להיעזר ולהישען שיוכל לתת לי את הגב שלו, את היד, את הרגל (מטאפורית כן?) כך שאוכל להמשיך להתקדם…
בנושא כזה קשה להתעלם מרעידת האדמה שהתרחשה השבוע ולמעשה ברגע אחד שמטה את הקרקע שהיא באופן הכי מילולי מרחב התמיכה המשמעותי שאנחנו זוכים.ות לו כבני אדם. המראות הקשים, המספרים והמחשבה הכה מטרידה על שבריריות החיים רק מעידה שוב ושוב על כמה הכל רגעי ולא ידוע ועד כמה האדמה הזו היא תמיכה סופר משמעותית עבורנו על כדור הארץ הזה כדי שנוכל ממש ממש לחיות. בלינק הזה יש אפשרות למצוא דרך לעזור לנפגעי רעידת האדמה.
בהודייה גדולה על מרחבי התמיכה שאני זוכה להם, מאחלת גם לכם.ן להתבונן ולשים לב איפה התמיכה שלכם.ן בחיים, ולראות כמה היא מצמיחה עבורכם.ן תנועה…
