ביצירתו המפורסמת של ג'ון קייג' (מלחין אמריקאי מפורסם) שנקראת 4 דקות ו 33 שניות ההוראות למבצע הן לשבת ליד הכלי במשך 4 דקות ו33 שניות ולא להשמיע דבר. זו אחת היצירות הכי שנויות במחלוקת של קייג' והמעניינות ביותר בשל המסר.
המחשבה שהשקט והעצירה של הנגינה חשובה לא פחות מהנגינה עצמה היא תפיסה שמגיעה מתרבויות במזרח והרבה פחות מתרבויות המערב.
בתרבות שלנו, ככל שאני עושה יותר, ככל שאני פועלת יותר בעולם, לא מפסיקה (Don't stop me now!) אני מקבלת הדים שזו הדרך הנכונה. העבודות ה'רציניות' ביותר בהיי טק, בבתי חולים, בעריכת דין מקדשות את העבודה עד לשעות המאוחרות של הלילה. Time is money…
כמה מסרים אנחנו בתור אנשי העולם המערבי מקבלים יום יום שעה שעה מרגע הולדתנו הקשורים בצורך הזה כל הזמן לעשות. המחשבה על עצירה, על לקיחה של שנה הפסקה, של Pause היא כמעט בלתי נתפסת אצל רוב הא.נשים.
אני זוכרת כשהייתי בתיכון ובחרתי לקחת שנה לפני הצבא שההורים שלי נדהמו מהרעיון. ואז גם שנה אחרי הצבא… בכלל כמעט ויצרתי מהומה אינסופית. כולנו חיים וחיות תחת הקונספציה שמי שלא מתקדם הולך אחורה… מניחה שחלק ממי שקורא.ת את הניוזלטר הזה קצת יותר מתוחכמ.ת מזה, וכבר מכיר.ה את עולמות המיינדפולנס ואת מרחבי החקירה היותר עדינים ובכל זאת אני חושבת שכולנו (כולל אותי) שותפים לתנועה ללא עצירה הזו שהעולם המערבי מניע.
בקיץ הזה הופתעתי לגלות עד כמה אני ככה. כמה אני לא מצליחה לעצור. המנועים עובדים כבר על אדים ובכל זאת צריכה להמשיך ללכת. אפילו לרגעים היה לי בראש מין דימוי כזה של קריקטורה מצוירת שנדמה לי שקיימת במציאות שממשיכה ללכת וללכת ובראשה אומרת must keep going… כך עבר עלי יולי…
אני לא מתלוננת חלילה. אני מאד מאד אוהבת לנוע, אני אוהבת כשיש אנרגיה גבוהה, כשיש הרבה דברים לקדם. אבל אני יודעת שיש לי הנטייה הממכרת לא להפסיק ולא לשים לב שעברתי את הגבול. יולי היה כל כך פורה במליון תכניות שבאמת העושר היה נפלא וממכר אבל בסופו הייתי מאד מאד עייפה. רגע לפני שטסתי ללמד בגרמניה עבדתי כמעט כל יום עד 3 לפנות בוקר . השילוב של ילדים בקיץ והעבודה היה בלתי נתפס ובלתי אפשרי…
לפני הרבה שנים השתתפתי בפסטיבל (אותו אחד שנסעתי ללמד בו כעת) ולאחד המורים היה שיעור שלם שנקרא The power of Pause. אהבתי את השם הזה. את ההבנה שלעצירה יש גם כוח משלה. נראה לי ברור מאליו שלעצור נותן כוח כי נחים וכי רגע מטעינים את המצברים אבל האמת היא שזה קצת יותר מזה בעיני.
כמו ביצירה של ג'ון קייג'. השקט חשוב לא רק בגלל שהוא לוקח רגע עצירה מהמוזיקה שזה עתה מילאה את החלל, ולא רק בגלל שככה המוזיקה שלפני רגע הייתה מקבלת אפקט גדול יותר, השקט מדגיש את כל מה שלא שמנו לב אליו בזמן שהמוסיקה התנגנה. וזה הרגע המעניין ביותר. השיעול של מישהו בקצה השני של החדר, הציפורים בחוץ, הסאונד שיש לשקט כשקט , הסמיכות של האוויר ועוד ועוד.
כך גם בתנועה. כשאני עוצרת אני יכולה להתחיל לשים לב לכל מה שנעלם מעיני בזמן התנועה. מה קורה בלסת שלי? איפה אני מחזיקה ולא שמתי לב? מה קורה בין הרצפה לבין הגוף שלי? עם מה אני באה במגע?
וכך קרה לי הקיץ . לאחר נסיון הירואי להמשיך לעבוד אפילו מחו"ל, נכנעתי. הסכמתי לא לעבוד. לא לכתוב יותר מה הולך לקרות בסטודיו (במיוחד כי לא קרה הרבה), לא לנסות ולסיים את כל המשימות שלי כדי שספטמבר כבר יהיה מוכן ולא ולא ולא… פשוט הפסקתי. זה לא היה אידיאולוגי, זה היה קצת קיומי… וזהו, ברגע שעצרתי התמסרתי לעצירה. התמסרתי לכל מה שנגלה לי. כל העושר שיש במציאות של קשרים עם אנשים חדשים, מלא תנועה חדשה שהשתכללה, המון זמן טבע, זמן יחד משפחתי, זמן עיכול והכי מרגש, זמן חלימה….
עכשיו אני מתחילה להתבונן על השנה שתבוא ובקרוב גם החלטות ומליון חלומות לשנה החדשה שאשתף בהן אבל עד אז עוד ניחוח העצירה בנחיריי מאחלת לנו לקחת הפסקות יזומות, עצירות מעניינות והרבה רשות לכל מה שצריך להגיע…
