לספר שהוא אולי כמו התנ״ך שלי קוראים Making connections. כתבה אותו פגי האקני שהייתה תלמידה של אירמגרד ברטנייף שהייתה תלמידה של רודולף לאבאן וכן הלאה… (כמה חשוב להבין מה השושלת ממנה אני מגיעה:))
מעבר לכך שהספר הזה הוא ספר באמת מעולה ומסביר בצורה ממש בהירה את התאוריה של ברטנייף הוא גם מביא מהות שאני מאד מחוברת אליה ומוצאת שהיא תומכת בי במיוחד בימים אלו. המהות הזו היא אולי קצת ברורה מאליה. ׳הכל קשור׳. הגוף שלנו הוא כולו מערכת של קשרים.
ברגע שהעיניים שלנו מתחילות להיפתח לעולם של חיבורים וקשרים הן מתחילות לראות את הקשרים הללו בכל מקום.בין אם מדובר בקשר אורגני שמתפתח עוד כשאנחנו ברחם, כמו הקשר בין הראש לזנב ובין אם מדובר בעוד מליון ואחד חיבורים בתוך הגוף. הגוף שלנו הוא יחידה אחת ובתוכה המון המון חיבורים. בין הישבן לעקב, בין המרפק לשכמה, בין בסיס הגולגולת ללסת ובין הנשימה לכפיפה של הירך.למעשה, אולי הרעיון הכי חשוב שהספר של פגי האקני מביא טמון בשם שלו- ״לעשות/לייצר קשרים״. זה קצת מצחיק לקרוא לזה ״לעשות״ קשרים, בקשרים וחיבורים שלכאורה כבר קיימים בגוף. אבל בדיוק כמו בריאת המציאות דרך מילה, כאשר אני יוצרת את הקשר, נותנת לו שם, שמה לב איך החיבור בין אזור מסוים בגוף קשור לאזור אחר אני פתאום יכולה להרחיב את התנועה שלי ולהתנועע אחרת. זה קשור בעצם למה שהתודעה שלנו עושה. ברגע שאני מפנה תשומת לב לחיבור מסוים בגוף, פתאום משהו שלכאורה היה שם קודם אבל לא היה נגיש הופך להיות נגיש ומחובר. זה דבר קטן אבל וואו כמה שזה גדול. רק תשומת הלב לחיבורים שכבר קיימים בגוף שלי, משנה את כל התנועה והחוויה שלי בעולם.
העולם המערבי עסוק המון בהפרדות. אנחנו מפרידים בין רוח לגוף, בין ראש לשאר הגוף, בין תחומי רפואה שונים, בינינו לבין האויבים שלנו. אנחנו מייצרים הפרדות וכמו שתאוריה הפרמהקלצ׳ר מראה, ההפרדות הללו יוצרות אותנו תלותיים, נתלים על סמכות חיצונית ובגדול מאבדים אחריות ובעלות על התוצרת שלנו. אותו הדבר קורה גם בגוף.
ברטנייף מציירת מן שמונה אינסופי שמסביר מה המהות של העבודה שאנחנו עושים. בצד אחד יש את המילה inner connectivity (כלומר קישוריות פנימית) ובצד השני של האינסוף יש את ה Outer expressivity (יכולת ההבעה שלנו בעולם). למעשה, אנחנו כל הזמן בחיפוש אחר השכלול של החיבורים הפנימיים שלנו על מנת שיכולת ההבעה והביטוי שלנו בעולם תגדל. כלומר נוכל לממש את עצמנו ולהיות עצמנו במלאות יותר ויותר.
אתמול היה אנדרסקור אצלנו. האנדרסקור זה מבנה שאני כל כך אוהבת כי הוא מפנה להרבה מודעות. אני נהיית יותר ויותר מודעת לאופן בו אני נעה במרחב ולדרך בה המרחב מניע אותי. אני מודעת לאיזה שלב אני נמצאת בו בג׳אם ואני בעיקר מתפנה בזכות זה לייצר קשרים. וכך לאט לאט נטווים להם כל כך הרבה קשרים אנושיים. לפעמים אני אשים לב לקשר שמי שאני בקשר איתו לא ידע עליו. אבל בגלל ששמתי את תודעתי בקשר הזה הוא מתקיים ומשפיע עלי. כך אחת המשתתפות תיארה איך היא הרגישה שכשהיא נעה עם רצף שהיא כבר מכירה מקודם היא פתאום רואה אותו מהדהד במרחב כי נוצר קשר.
וחשבתי על כמה זה חזק ויקר מכל בימים אלו לזכור שאנחנו קשורים. בכל רגע נתון אני יכולה לשים את הכוונה והתודעה שלי על חיבור שאני רוצה ליצור בתוך עצמי אבל גם מחוץ לעצמי ועם אנשים אחרים. וכן, אני מאמינה שמעצם ההתכווננות לקשר הזה הוא מתהווה וקורה בין אם מי שאני חושבת עליו יודע את זה או לא.
זו אולי מחשבה מעט מטא פיזית אבל בסוף היא ממש ממש מגיעה מהפיסי שלנו מהקשרים שבתוך הגוף. בימים אלו יש תחושה שכולנו מחוברים וקשורים ואמן שנרגיש ולו במעט את ההקלה כשחלק מאותם חטופים ישובו לבתיהם בשלום פיזי ורגשי.
אביטל
