באופן לא מודע דווקא דברים שכבר קורים לא מקבלים הרבה אור זרקורים, וכך בשקט והרבה עדנה ועוצמה התחילה השנה של אמנות הגילוי בתנועה. היא התחילה בתוך כאוס, שבוע וחצי לתוך המלחמה שאלתי את הנשים שנרשמו אם הן רוצות להגיע וכולן הודיעו לי שכן. גם מי שלא הצליחה בפועל, רצתה.
משבוע לשבוע אנחנו מבינות איך המרחב הזה מאפשר ריפוי וחיבוק עמוק לשאלות הכי מורכבות של החיים.
היום שאלתי את השאלה האהובה עלי "מה מניע אותי?" זה התחבר לי לחנוכה. מה מניע את הנר הראשון הזה? חייבים איזה נר ראשון כדי שנוכל להתחיל לגרש את החושך. בטבע יש משהו טבעי שקורה. זה מחזורי. הסיבוב של כדור הארץ סביב השמש והזוויות שמקבלות יותר אור ויותר חושך. זה מדהים כמה פעולה של תנועה כל כך לכאורה ״חסרת ערכיות״ – כלומר שאין בה טוב או רע- מקבלת אצלנו בנפש ובתרבות כל כך הרבה משמעות.
החושך מביא איתו פחדים וקשיים והאור את התקווה והיופי. החושך נמצא בצללים במה שאנחנו לא נוגעים והאור מאיר את הכל גם מה שאנחנו לפעמים מעדיפים להסתיר. ישבנו עם השאלה הזו היום, כתבנו, נענו שאלנו שאלות וענינו עליהן דרך הגוף.
בסוף השיעור אחת המשתתפות אמרה לי שהיא הייתה צריכה לעבור דרך הפחד מלקפוא. מה יקרה אם לא תגיע שום תנועה? עלה שם הרבה פחד. ממש היה צריך להיות בקפיאה ובפחד וזה הרגיש כמו מוות. ״פתאום הרגשתי את כפות הידיים שלי את החום שלהן. זה היה סימן שאני לא מתה… ואז זה החזיר אותי להתבונן בנשימה וראיתי שכבר יש שם תנועה ומשם יכולתי לחזור לתנועה של עצמי… ממש התרחש שם גילוי, זה בדיוק כמו בשם של הקורס…"
כמה משמח אותי שהאמנות הזו של לגלות דברים מתוך תנועה מתחילה לחלחל הלאה זו באמת מתנה גדולה כשהיא מתגלה. אני ממש מרגישה בתוכי איך צריכה להבין מה מניע אותי כל בוקר, כל שעה. לגייס את כוחות האמונה ולהסכים לחכות לתנועה. חנוכה בדרכו מסמל זאת..
להצליח עכשיו, בתוך החושך לגייס את הכוח להדליק את הנר הראשון. ומה שיפה זה שאחרי שמתחילים את הראשון האחרים כבר באים בקלות אחריו…
מבחינתי אחת התנועות הכי מרגשות השנה זה הדיוק בתכנים שאני דואגת ורוצה להביא למרחב שלנו בגניגר. השיעורים הפתוחים לצד תכניות ההכשרה וההתנסויות המעמיקות ממש משמחות את ליבי וזה ממש חשוב בתקופה כל כך מורכבת.
.בתמונה החנוכיה הלא מהוקצעת של נעם הבן החמוד שלי שבה הדלקנו נר ראשון.
שבת שלום וחג שמח!
אביטל
