בימים האלה כל כמה זמן פתאום עולה בי פרץ שנורא רוצה לצאת אל העולם, לצעוק את כל היצירתיות שבוערת בי, את השיתופי פעולה שנרקמים בי, את הרעיונות החדשים. ואז באופן לא מפתיע גם כשנראה שלכאורה יש איזו שגרה של המלחמה הזו (שהיא כמובן אשליה אחת גדולה) היא מתנפצת לרסיסים ואני וכל הפרץ והרצון מתכנסים פנימה ונבלעים לתוך המרחב הפנימי. מתכווצים.
חווית ההתכווצות היא אולי החוויה הכי חזקה של הרבה ממי שאני פוגשת בימים אלו. הכל מכווץ ומוחזק, אמנם כבר אחרת ואכן כבר נוצרה למידה וכל אחד ואחת מצא דרך לנשום קצת, להתאוורר. ועדיין הכיווץ. הרגשתי את זה מאד חזק שבוע שעבר כשהייתה את הפעימה הראשונה של שחרור החטופים. פתאום גיליתי שחלק כל כך גדול בי פשוט לא נשם. אשכרה החזיק ולא היה לי מושג שהוא מחזיק ופתאום הוא השתחרר ביפחה גדולה כשראיתי את ההחזרה שלהם.
אני גם מגלה שכל דברי החכמה שלי שבסטודיו יש להם הקשר לפעמים יוצאים מהקשרם מחוצה לו ובכל זאת אנסה. השבוע גם ב׳נענע׳ וגם ב׳אמנות הגילוי בתנועה׳ עסקנו בקשר האהוב עלי בין הראש לזנב ובשדרה המהממת שמחברת בין שניהם. אחד הדברים שהתעכבתי עליהם היה שהשדרה שהיא כמובן אינה עמוד, בנויה גלים גלים בקשתות שמטרתן לתקשר בין החלקים השונים ולבזר את הכוחות הפועלים עליהם. כך שיש כל הזמן מערכת יחסים בין סטביליות (יציבות) למוביליות (תנועתיות) לאורך השדרה.
העצמות שלנו, הרקמות, החיבורים. כולם כולם עומדים לצידנו על מנת להעביר את המשקל של הראש, של הכתפיים, של בית החזה ועוד למטה אל האדמה.אני אוהבת מאד את הקשר בין המילה רווח, לרווח ורווחה. באחד התרגולים שעשינו השבוע מתחנו אחת את השנייה בשלשות ומשם יצאנו לתנועה. החוויה הכי חזקה שעלתה בתרגיל הזה היא התחושה שיש המון רווח ורוח ואוויר פתאום בתוך המרחב הפנימי ואז עלה בי המשפט – לעשות מקום בעצמי.
כמה אנחנו צריכים וצריכות בימים אלו את האפשרות לפנות מקום בפנים, להכניס אוויר לרווח ועל ידי כך באמת נוצרת רווחה אמיתית. רווחה מבפנים.
הרבה ברכה ורווחה
שתהיה שבת של שלום והרבה תקווה ואור
אביטל
