כילדה תמיד אהבתי להתבונן בציפורים ולדמיין איך גם לי יש כנפיים משלי.
כשהייתי בארה"ב, נפצעתי באחד מארועי הקונטקט בכתף, כך שבשלב מסוים ממש לא הצלחתי להרים את היד.
למזלי הייתה בארוע הזה פיזיותרפיסטית שהיא מחוללת ניסים. היא לימדה אותי משהו שמעולם לא הכרתי.
היא לימדה אותי לבודד את השכמה שלי ולהניע אותה בעדינות אין קץ. למעשה בתנועה שקשה כמעט לזהות מבחוץ. זו הייתה חוויה מדיטטיבית.
במשך יום שלם שכבתי בכל מקום אפשרי ותרגלתי את התרגיל.
עוד באותו הערב כבר יכולתי לרקוד בג'אם כאוות רצוני.
עבורי היה פה נס והוא גרם לי לצאת ולגלות עוד על השכמה ועוד על המקצב המחבר בין הזרוע והשכמה.
הסקרנת שלי לגבי הקשר בין היד ללב התעוררה מתוך השאלה ' איפה היד שלנו מתחילה?'
הרבה פעמים אנחנו משתמשים במילה כתף להראות איזה שהוא אזור בגוף שבעצם לא ממש קיים כנקודה. למעשה מה שאנחנו קוראים לו ה״כתף״ הוא יותר צומת מפגש בין עצמות. אולי אנחנו מדברים על המפרק שנמצא שם, או אולי אנחנו מנסים להצביע על המקום הזה שמתאר את קצה הזרוע ותחילת הטורסו, בכל אופן יש שם הרבה יותר מדבר אחד.
ברטנייף קוראת לקשר בין השכמה לזרוע (לעצם ההומרוס) ריתמוס. כלומר יש איזה מקצב שמתבטא בדרך בה יש השפעה לתנועה של הזרוע על תנועת השכמה ולהפך. ומשם זה ממשיך שכן בצומת הזו של הכתף מתחברת גם העצם האהובה שלי- עצם הבריח, והיא מתחברת אל הסטרנום (עצם החזה) ושמתחבר לצלעות והצלע האחרונה מתחברת לחוליה T12 שממוקמת פחות או יותר סביב האזור אותו מכנים ביוגית ׳מקלעת השמש׳ ואנו רואים בה כמרכז אנטומי משמעותי.
כלומר… אם חושבים על זה, אותה כף יד שמחוברת לאמה ומחוברת לזרוע למעשה מחוברת גם לאותה חוליה T12 וכמובן שיש גם שרירים שנמצאים שם ומחברים את כל המהלך…
אז בעצם היד מתחילה במרכז הגוף… שזה מבחינתי מה שהיה צריך להוכיח….
איך זה להרגיש כמו ציפור? לחוות את היד כחלק בלתי נפרד ממרכז הגוף?
״אחרי המעשים נמשכים הלבבות״ זה משפט מקסים שמזמין את הקשר מן החוץ אל הפנים. מתוך החוויה המעשית אל החוויה הרגשית. כשאדם מרגיש מנותק מן העשייה יש לנו תקווה שמשהו בעשייה יקרב אותו אל עצמו ואל המעשה.
ברמה התנועתית זה גם להסכים לא לשלוח את היד לאן שהלב, כלומר המרכז שלנו, לא יכולים לבוא. אנו קוראים לזה לפעמים over reach כשאני מנסה להגיע רחוק ״מדי״ מעבר למה שליבי ומרכזי יכולים להגיע. ברגעים כאלה היד מתנתקת מהמרכז ברמה הפיסית. ומתי אנחנו עושים ועושות את זה גם ברמה היומיומית? הרגשית? מתי אני עושה משהו שהוא רחוק מדי? דורש ממני משהו שעוד לא יכולה להתמסר אליו? ברגעים כאלו היד והלב מתנתקים והיכולת לממש באמת את המעשה היא בלתי אפשרית, לפחות לא באופן מלא.
בסטודיו אני אוהבת להתחיל להתיר את הקשר הסבוך הזה, לחפש את התנועה המלאה, זו המחברת בין היד ללב גם בתנועה, גם בכתיבה, וגם במעשה.
אני מתפללת עבור כולנו שנזכה לחוש שפיו וליבנו וידינו שווים, שנוכל לחוש איך הדברים מחוברים ושלובים ומאפשרים זה לזה להתחבר ואז נוכל באמת להשתמש במשפט ״עם יד על הלב״ ולהרגיש את הכנות נשפכת מאיתנו…
אז אם את אשה וקראת עד כאן וזה גם ריגש אותך ועניין אותך, אני באמת מזמינה אותך להצטרף אלינו שבוע הבא לכבוד יום האשה ובעיקר לכבודך… לסדנה מופלאה של ״ עם יד על הלב״ פרטים פה למטה ובאתר שלנו!
בהמשך בפינת ההשראה סרטון מרתק על הלב. שווה צפייה!
במרץ נפתחים סופית כל הקורסים של האביב וזו ההזדמנות האחרונה לעלות על הרכבת… בשבת הבאה גם סדנה מעולה עם נפתלי וניירוז שהם רקדנים מופלאים!
מתפללת לבשורות משמחות ומרגשות ולחזרתם של החטופים כבר היום, לשלום ולרווחה לכל הגרים באזורנו מוכה המלחמה והרבה שלווה.
שבת שלום.
אביטל
