בסופש האחרון נפגשנו למפגש השלישי של ׳נקודת מגע׳ תכנית סופי השבוע של הקונטקט אימפרוביזציה שאני מנחה יחד עם מיכל שטרנבך. את הסופש הקדשנו לסטיב פקסטון ולאחד הדברים שאנחנו אוהבות לדבר עליו הרבה והוא תנועה שיש בה דו כיווניות או אפילו תלת כיווניות.
למה הכוונה? דמיינו איך הייתם מרגישים אם כשהייתם נופלים מטה הייתם מחזיקים בו זמנית בלון הליום גדול? החוויה היא שמצד אחד יש כיוון ברור מטה אבל שיש גם כוח שמושך מעלה. במידה מסוימת זו חוויה שמייצרת אלסטיות ופיזור אחר של המשקל.
כשאנו נעות במרחב, בטח עם עוד אדם אבל גם לבדנו או עם הרצפה (לפי סטיב פקסטון אנחנו תמיד נעים בדואט עם הרצפה) כשאנחנו חוות את המרחב שלנו כתלת מימדי התנועה נהיית הרבה יותר גדולה, החוויה הפנימית היא של מלאות והתחושה הפיזית היא של פיזור המשקל לאורך הגוף כך שהתנועה יותר מיטיבה, נשלטת ובעלת משחקיות.
אחד הדברים שההתנסות העלתה הוא שכשאני נעה ורוצה כבר להגיע למקום הבא אני בעצם מתבקשת עוד להשאיר שובל מהמקןם הקודם. כלומר אני מתחילה לנוע מטה אבל לא שוכחת שהגעתי מלמעלה. כמו משאירה בזיכרון שלי את הידיעה שבאתי מהיכנשהו. קצת כמו ״דע מאין באת ולאן אתה הולך״ – האפשרות לנוע עם ההחזקה בזיכרון התנועתי את המקום הקודם מאפשרת לי להימתח ולגדול כמו גומיה אלסטית והתנועה שלי כולה נהיית קצת שונה.
חשבתי על זה שבעצם זה אומר שאני מכבדת את המקום שהגעתי ממנו, נותנת לו כבוד.
ואז זה הכה בי. המילה כבוד מגיעה מהשורש כ.ב.ד, כלומר כשאני נותנת כבוד למשהו זה אומר שאני מניחה עליו משקל. אם מדובר בתנועה אני מפזרת את המשקל שלי כך שחלקיקים של המשקל שלי עוד ישארו עד שבאמת באמת אוכל לעזוב את המקום הזה. מבחינת החיים אולי זה אומר שכשאני במקום מסוים בחיים ונורא רוצה להגיע למקום אחר שווה רגע לכבד את עצמי ולשים משקל על מה שיש, לא לאבד את הקשר למקום שהייתי בו גם כשאני מתקדמת לשלב הבא בחיי.
נדמה לי שיש פה איזון עדין. אם אני אתן יותר מדי משקל למקום שהייתי בו או שאני רוצה לצאת ממנו אז אני אכביד עלי ולא אוכל בכלל לצעוד החוצה ממנו אבל אם אני אשאיר בדיוק את רמת המשקל שנותנת כבוד אבל גם מאפשרת לי לזוז ולנוע משם אני אקבל תנועה שמתקדמת ויוצאת ממרחב הנוחות אך גם מחוברת.
היום קראתי משהו מעניין על קנאה. הכותבת אמרה שהרבה פעמים יוצא לנו לקנא במישהו שהוא בשלב אחר בחיים. כשאני צעירה ועובדת מלא שעות מקנאה באמהות שיש להן חופשת לידה, כשאני מובטלת אני מקנאה בכל מי שיש לו עבודה קבועה 24/7 ועוד ועוד. כשאנחנו פתאום מגיעים למה שכל כך רצינו אנחנו מגלים שזה לא כזה נפלא ופתאום מקנאים בדבר אחר.
איזה נפלא יהיה אם במקום לחשוב שאנחנו מקנאים נוכל לחשוב על השראה ועל משהו שהקנאה הזו באה לסמן לנו. אולי היא מראה על משהו בנשמה שמחפש עכשיו כיוון אחר, אולי היא איזו משאלה ששווה להתבונן בה ואולי אם נתבונן לעומק נבין שהקנאה היא עוד מסר לגבי הצרכים והרצונות שלנו.
במילים שלי אולי אם נסכים לתת רגע ערך ומשקל למה שאנחנו כבר עושים רגע לפני שנתבונן ונרצה החוצה ייתכן שנמצא הושטה החוצה ותנועה שתתחיל להניע אותנו למשהו אמיתי ונכון עבורנו תוך מתן כבוד למקום שאנחנו בו ושהיינו בו.
אז כולם היו יודעים אז טוב מאד למי למי יש יותר כבוד 🙂
בסופש הקרוב נחגוג את פורים ואני מאחלת לכולנו לחבוש מסכות ולהוריד מסכות ובעיקר שנחווה במדינה הזו נס פורים ויהיה נהפוך הוא ענק ממלחמה לשלום ומיגון לשמחה.
שבת שלום מפיליון ביוון…
אביטל
