ניסית פעם ליפול למעלה?

אתמול בשיעור ׳אמנות הגילוי בתנועה׳ עסקנו בנושא האהוב עלי מכל. השמיטה. את סדנת שומטות יצרתי כבר לפני כארבע שנים ומאז הנושא הזה בא והולך כל הזמן.

מה שאותי הכי מעניין בקונספט של שנת השמיטה זה שהיהדות בעצם מחייבת את האדם לשמוט את הקרקע שלו. הקרקע שבזמנים קדומים הייתה באופן ברור גם מקור הפרנסה וגם מקור ההזנה. כיצד אמור אדם להסכים להניח ולשחרר דבר כה גדול?

בעצם היהדות באה ואומרת הקרקע זקוקה למנוחה, אם תניחי לקרקע התזונה והפרנסה יגיעו ממקור אחר.

מדובר פה במשימה כל כך כל כך מורכבת שלמעשה דורשת המון אמונה. האמונה שכשארפה משהו אחר יגיע, האמונה שבעצם כל מה שיש לי אינו שלי וגם ההבנה שכל דבר שמקבל מנוחה הופך להיות הרבה יותר פורה. למעשה אני מדמיינת שרק עם אמונה ניתן באמת לבצע כזו משימה.

אז איך כל זה קשור בבלון הליום?

כשניגשתי להבין את השמיטה ה״רוחנית״ ברמה הגופנית פיסית שמתי לב לדו כיווניות שפועלת עלינו בכל רגע. אנחנו קוראים לזה לפעמים כוח המשיכה וכוח הדחיפה או ההחזרה. כשאני עומדת אני מצד אחד כל הזמן נופלת כלפי מטה אבל על מנת לא לקרוס לגמרי אני חייבת לדחוף ולהרגיש את הכוח שמושך מעלה. כלומר לחבר בין כוח המשיכה לבין כוח העילוי ולהצליח להרגיש את שניהם בו זמנית.

המפרקים שלנו הם דבר נפלא, מצד אחד הם joints כלומר הם נועדו לחבר בין העצמות ולאפשר לנו לשרשר תנועה מקודקוד הראש ועד לרגליים ומצד שני הם גם מפרקים, כלומר הם מפרקים את הגוף לחלקים. אני יכולה לשלוח את עצמי כלפי מעלה ולשמור על ההתארכות והחיבוריות או שאני יכולה לשחק עם ההתפרקות של המפרק לתוך עצמו.

בשיעור אתמול דיברנו על האפשרות של להתפרק לתוך עצמי. פשוט כי זה הרבה יותר יעיל. כשאני נופלת ומקפלת את כל המפרקים האפשריים אני מוצאת את עצמי כבר מאד קרובה לרצפה והרוב כבר נשמט. אם אפול פתוחת ידיים המפגש עם הקרקע יהיה קשה.

אני אוהבת לעבוד עם הדימוי של לחבר בלוני הליום לכתפיים ולראש ולידיים. הם מאפשרים להרגיש את החוויה של המשיכה כלפי מעלה. זה הרי ברור שיש לנו קרקע מאד בטוחה ורגליים שממש משתרשות לאדמה ככה שבלוני ההליום לא יעיפו אותנו לשמיים אבל הם כן מאפשרים לחוש התעלות.

את חווית ההתעלות הזו אני אוהבת להשאיר בזמן שאני מתחילה לבקש לשמוט וליפול אל הרצפה. מצד אחד ליפול אבל מצד שני להחזיק את הלמעלה או כמו שבקונטקט אנחנו קוראים לזה ״ליפול למעלה״.

זו חוויה ממש ממש שונה ליפול למעלה וליפול למטה. כשאני נופלת ורק חושבת למטה אני קצת מתפרקת לתוך האדמה אבל כשאני נופלת ותוך כדי זוכרת שיש שם משהו שמחבר אותי למעלה כל החוויה משתנה.

אולי הציר האנכי הזה שמחבר בין מעלה למטה שבכל רגע נתון פועל עלינו לשני כיוונים שונים הוא אותה אמונה של אדם השומט את הקרקע. שמיטה היא פעולה נחוצה לגוף האנושי. ברמה הפיסית, הרגשית והרוחנית. להניח, להרפות לשחרר ולהתפרק. כל אלו הן חיוניות כדי שנוכל לתפקד במציאות שלנו. אבל, אם עבורי ליפול זה הדבר הכי מפחיד בעולם, אין שום סיכוי שאני אסכים.

אבל אולי אם אני אפול בידיעה שיש כוח עליון שמושך אותי מעלה גם כשאני נופלת מטה, אפילו לא מטאפורית, אלא ממש ממש פיסית, שאיפה כזו מעלה שנמשכת דרך הגוף , אז אני אוכל להתחיל ולהתרומם כלפי מעלה. למצוא את מה שיאסוף אותי, יחזיר אותי, יקרב. הכוח הדוחף…

מזמינה אותך לתרגל 3 דברים-

1. עמידה. לשים לב פשוט לכוחות המנוגדים שפועליך עליך בזמן העמידה הזו, כלפי מעלה וכלפי מטה.

2. הליכה עם חוויה שיש בלוני הליום מחוברים לי למפרקים השונים

3. ללכת עם אותם בלונים ולנסות לפעמים לרדת לרצפה, לאט, מהר ובכל מיני ווריאציות

אשמח ממש ממש לשמוע איך זה הרגיש! תכתבו לנו.

אגב בעוד קצת יותר מחודש ניפגש שוב לסדנת שומטות.. אז כל הנושאים הללו יהיו שם גם. ברגעים אלו ממש ליאן האן מעבירה את הקורס השני של המחזור של הפאשיה בתנועה וכבר יוצאות עם תאריכים חדשים. קורס לאבאן מתעתד לצאת לדרך הקיץ ורגע לפני פסח ניפגש לסדנת מבוא. ובעוד שבוע חמישי-שישי הכי כיפים של קונטקט אימפרוביזציה

שבשורות טובות יגיעו עוד היום

שבת שלום