הקיץ הבנתי משהו על תהליכי למידה,
כאלה ארוכים כאלה. לא מהסוג שאת קולטת משהו תוך רגע.
אני חושבת שככל שאני נמצאת יותר ויותר בתוך עולם התנועה וכן ככל שאני מלווה יותר ויותר תהליכים משמעותיים ועוברת אותם בעצמי אני מבינה כמה תהליכי למידה הם דבר רב שכבתי ומלא ברבדים.
לפני קצת יותר מעשור, כשכבר סיימתי ללמוד קונטקט באופן מקצועי וכבר הייתי מטפלת בתנועה וכבר למדתי את לימודי לאבאן ברטנייף שהפכו עם הזמן להיות אחד המוקדים החשובים והממלאים ביותר בחיי… אז נדרשתי לקראת סיום הלימודים לכתוב פרוייקט גמר די רציני כמעט ברמה של תיזה.
הפרוייקט עסק בספירלה אבל התחיל בסך הכל בגלל הרמה ממש ספציפית שלא הבנתי איך עושים בעולם הקונטקט. היום כשאני חושבת על זה זה מרגיש טיפה מצחיק לומר שהרמה דבילית גרמה לי לצאת למסע למידה אבל זו האמת. משהו בתסכול, בפחד ובחוסר ההבנה ממש גרם לי להיכנס לעובי הקורה. ללכת אחורה, לפרק לגורמים ולהשקיע לא מעט משאבים בלהבין מה קורה שם.
המחקר הזה פתח לי עולמות רבים ולמעשה דרכו גיליתי על עצמי ועל תנועת הספירלה המון אבל את ההרמה הדבילית לא ממש הצלחתי לעשות בלי להיכנס לפריז פחד.
בחרתי לשחרר אותה. כמתרגלת קונטקט כל כך הרבה שנים אני בעצם יודעת שאין שום הרמה "חשובה" ואין שום הישג ש"צריך" להגיע אליו. למעשה ככל שאני מתבגרת אני יותר ויותר מחפשת שהדברים הלכאורה 'מגניבים' יגיעו אך ורק כשהתנועה באמת מובילה אליהם ובלי להתאמץ שהם יקרו. וכך לאורך כמעט עשור פשוט ידעתי שזו הרמה שאני מעדיפה לא להיכנס אליה.
אולם, בלי לדעת או אם לדעת נכנסתי לאחד העשורים המרתקים בחיי. לצד חיי משפחה, גם נסיעה לחו"ל והרבה התנסות בכל מיני דרכים בתנועה, לימוד מעמיק של כל מיני פורמטים וגם הרבה זמן הוראה שתמיד גם מלמד אותי.
קשה לשים את האצבע ולומר מה בעצם גרם לגוף שלי להשתנות, זה קרה כמו שטיפות מים משנות מבנה של אבן. תהליך של שנים על גבי שנים שההתמסרות וההתמדה של המים מצליחה לשנות אבן. ביקור בנקרות של ראש הנקרה תמיד מעורר בי את הדימוי הכל כך מעורר השראה הזה.
בקיץ האחרון הייתי בפרייבורג בגרמניה. לימדתי ורקדתי באחד מהפסטיבלים הותיקים והמפורסמים בגרמניה. זה היה המון המון זמן גוף. התברכתי מאד ופשוט התמסרתי לו כל כולי. השתתפתי באינטנסיב שהתחיל כל בוקר משעה וחצי פלדנקרייז לתוך עוד שעה וחצי של קונטקט. אני חושבת שזה היה ביום השלישי שהיא עשתה משהו מאד מאד עדין שהזמין ספירלה כי באותו יום עוד באינטנסיב פתאום קרה לו הרגע שההרמה המדוברת יכלה לקרות. בדרך כלל אני פשוט בוחרת אחרת ונמנעת ממנה אבל הפעם משהו בגוף שלי, הבין, עוד לפני שאני הבנתי, שאני יכולה לעשות את זה. והופ הצלחתי. הפחד נעלם, הגוף הבין את התנועה.
כן, תהליך למידה של יותר מעשור…
ולמה זה מתקשר לי לשנה החדשה?
אני נפעמת מכמה זה מרגיע לדעת שכל מה שנלמד ונעשה השנה יש לו חלק במשהו גדול מאיתנו. הלמידה שאנחנו חושבים וחושבות שצריכה להשיג תוצאות יכולה להיות פשוט עוד נדבך בדרך שלנו למשהו שייתכן ונבין למה הוא קשור רק עשור מהיום. ייתכן שגם קודם :). הרבה פעמים אני נשאלת ב'נענע' וגם בתכניות אחרות- מה זה נותן לי? לאן אני יכולה להמשיך מהלימודים האלה? ועוד ועוד שאלות מאד מאד לגיטימיות בתקופה בה אנו חיים ובחברה המערבית בכלל. ובאמת יותר מתמיד יש לי המון תשובות שקשורות גם לעולם של ה'רגע' שמספק תשובה לכאן ולעכשיו.
אבל בעומק, אני פשוט מאמינה בללכת עם אינטואיציה ועם קריאה ללימוד ולהבין שהאפקט והסיבה שבגללה את.ה נמשכ.ת ללימודים האלה בכלל תתגלה עוד כמה שנים ואז הכל יובן באופן אחר לגמרי…
מאחלת שנה של תנועה מפתיעה ואמיצה. מאחלת שנה של ריקוד והקשבה לגוף,
מאחלת לי שנת צמיחה ושנה שבה המקום שנקרא פנטהריי הולך ומתהווה יותר ויותר לבית ספר המקצועי שהוא בעצם המהות שבו.
אביטל
