5 תובנות על הוראה

בשבוע האחרון או אולי נכון לומר בחודש האחרון אני עסוקה בסופים. לפני שבועיים נגמרה השנה בתכנית ׳נקודת מגע׳ , השבוע היה מופע שיתוף של תלמידות נענע שנה א וגם נפגשתי למפגש אחרון לשנה זו של אמנות הגילוי בתנועה – קבוצת הנשים בסטודיו. 

רק לאחר שהדברים האלו קרו וראיתי את העיניים של המשתתפות והמשתתפים והסכמתי להקשיב למילים שנאמרו והחלו לחדור את השריון שמגן עלי , רק אז הבנתי כמה החזקתי השנה כמנחה ומורה. בכל שנה זה יהיה נכון לומר ״וואו״ איזו עשייה מרגשת, אבל השנה מדובר על ממש תרופה ורפואה. 

אני יודעת שהשנה הזו דרשה ממני המון זהירות. היא גם דרשה תשומת לב למילים שיוצאות מהפה, למוסיקה שאני משמיעה וכמובן איזו התייחסות למה שקורה בחוץ. לנוע בניתוק לא היה יכול להביא את העומק והיופי שהגיע במפגשים. והנה היום הרגשתי את כל המתח יורד, משתחרר וזה היה סימן לכל מה שהוחזק. זה לא אומר שזה בהכרח היה קשה, למעשה זה היה הדבר הכי פשוט ומאפשר מנוחה בשנה הזו אבל גם התגייסות.

לפני כמה ימים מצאתי משהו שכתבתי במחברת כבר בשנה שעברה על הוראה. קראתי לזה ״תובנות על הוראה״ וקלטתי שהן היו הרבה ממה שהוביל אותי השנה.חלקן הגיעו מתוך דברים שתלמידות ותלמידים אמרו לי וחלקם מתוך החיים עצמם. אז הנה מה חלק קטן ממה שלמדתי עד כה:

1. צריך לעקוף את המיינד– הרבה פעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שלא כולן מגיעות לסטודיו ומיד נשכבות על הרצפה. כשמדובר בעולם המערבי, אנשים מגיעים טרודים, החיים משפיעים על כל דבר שהם עושים ולהיות אדם שפוי במיוחד בתקופה שלנו אומר שמשהו תמיד מטריד אותי גם אם אני לא שם לב לזה. ולכן, תמיד תמיד אני אמצא דרך להעביר את הא.נשים בדלת. מה קורה רגע אחרי שמתחילות? איזה מוסיקה אני שמה? לפעמים זה דווקא משהו מאד מעורר ואני מעלה אנרגיה מצד לצד בחדר, לפעמים אני מוצאת שחימום ממש מונחה וברור במעגל נותן שקט ולפעמים אני חושבת שהרצפה היא המקום הנכון ביותר להתחיל. אני קשובה לאנרגיה שאיתה הקבוצה הגיעה ומתחברת אליה או מתמירה אותה. ורק כשהצלחנו לעבור את השלב הזה ולעקוף את כל מה שמטריד במיינד אז רק באמת יכול להתחיל השיעור. 

2. משהו על רשות ואיפשור– זה נושא קצת מורכב ואפילו טריקי. השבוע בסיום אמנות הגילוי בתנועה נאמר לא מעט פעמים המשפט: ״זה המקום היחידי שיכולתי להרשות לעצמי בו …״ המשך המשפט השתנה מאשה לאשה והצורך שלה. אבל במרחב בטוח אמיתי יש רשות להיות מי שאני. לפעמים מי שאני זו אשה מלאת אנרגיה ובטוחה בעצמה, ולפעמים זו אשה מעוכה וכואבת או טרודה ועסוקה או סקרנית ומלאה חיים. המנעד הוא אינסופי כמו החיים עצמם. אני מאמינה ביצירת מיכל מספיק בטוח שא.נשים יכולים ויכולות להרגיש בנוח להביא את מי שהם היום בלי שזה יפרק אותנו. זה טריקי והגבול הוא דק כי אם החוויה היא שבאים לפרוק כל עול לפעמים זה עלול באמת לפרק את הקבוצה אבל מצאתי שאם אני מתווה את האנרגיה בכיוון מסוים ואם ״מעקף המיינד״ של הסעיף הראשון עבד אז הרשות והאפשרות להביא את עצמי לא מאיימת ולרוב דרוש רגע או שניים כאלה ואז כבר יוצא משהו חדש ומתמיר את האנרגיה איתה באתי. 

3. קצה סף הלמידה – קראתי פעם אצל מרטין קיו (מורה ותיק לקונטקט) שהדרך לדעת שהגענו לקצה סף הלמידה זה כשיש משהו שמרגיש מוזר או מציף. זה עבורי מדד מאד חשוב במה שאני עושה. עבודה עם גוף ובטח עם מגע יכולה להציף ולהציע דברים שעלולים להרגיש רחוקים וקשים מדי. כשאני מביאה הצעות שאני יודעת שיש בהן מין המורכבות אני ממש שמה יד על הדופק, על מדד המוזרות וההצפה ובודקת איפה אנחנו. מעט מוזרות והצפה הן מצויינות, שם נמצא סף הלמידה, שם למעשה קורים נסים של יציאה מאזור נוחות אבל קצת יותר מדי הצפה יכולה להביא לחוויה של חציית גבול לא בריאה. המשחק הוא עדין אך עם הזמן הסימנים נהיים ברורים.

4. כשאני מביאה דברים שנוגעים בעומק שלי הם נוגעים גם בעומק של התלמידים שלי– הוראה אמיתית היא בעצם חשיפה של נקודות הקושי והמורכבות שלי. תקראו את זה כמה פעמים ואולי תבינו כמה חשוף הוא המקצוע הזה כשהוא נעשה באופן כנה ואמיתי. 

5. שינוי בין משקל קל למשקל חזק בשיעור עושה את כל ההבדל–  מושגי לאבאן על עולם השימוש במשקל מספרים לנו שניתן להתנגד לכוח המשיכה בקלילות כמו רקדנית בלט או בעוצמה כמו רקדנית של ריקוד אפריקאי. שתי האיכויות מופלאות וכל אחת מביאה משהו אחר. להגיד בשיעור משהו במשקל קל לפעמים עוזר לכבדות בשיעור, או לאיזו חוויה של תקיעות. במצבים כאלה להתרומם להביא חיוך, לשים מוזיקה שמרימה, לדבר מתוך מחשבה על מעלה תשנה את כל התדר של השיעור. ולפעמים, כשיש פיזור, חוסר תשומת לב, אולי מבוכה וצחקוקים אז משקל חזק יביא רגע של הקשבה, של רצינות, של ״לשים דגש״. במקרה כזה דווקא שקט, להגביר את עוצמת הקול אבל להשאיר אותו בסולם נמוך יחסית, להסתכל בעיניים, להביא נשימה, להגיד את מה שאני אומרת מתוך כוונה ברורה שעכשיו כולם מקשיבים לי ומה שאני אומרת הוא בעל משקל וערך רב. גם זה משנה את כל התדר… 

 אני באמת יוצאת בהודייה על השנה הכי מורכבת שעברתי (וזה בעצם אמירה קולקטיבית נכונה לכולנו) אני יודעת שגדלתי מאד כמורה. התמודדתי עם מצבים בלתי נתפסים ואני רואה כמה למידה קרתה. להיות מורה זה מקצוע שכל הזמן משתנה ומשנה אותך. אני כל כך מתרגשת שבתוך בית ספר ׳נענע׳ השנה השלישית תהיה מוקדשת בדיוק לזה, לדרך ההוראה של הדבר הזה, לצמיחה כמורים ומורות.

לא פירטתי עוד על איך כל זה התכתב עם המלחמה באופן מדויק על אף שזה נראה לי יוצא מבין השורות. אבל אם תרצו לדעת ולשמוע עוד על החוויה הזו של הוראת מחול בזמן מלחמה, אני ממש ממליצה להקשיב לפודקאסט של אילנית תדמור בפרק בו היא ועלמה (שותפתי בנענע) מתארות את הממצאים שלהן משיחות זום שניהלנו (כל מיני מורים ומורות למחול) על הדרך בה המלחמה השפיעה על ההוראה שלנו. כאן אפשר להקשיב לו.

לצד כל הסיומים מגיעות להן גם כל ההתחלות… זה מפחיד מרגש ומלא ברגשות. בואו להכיר את ׳נענע׳ בפורמט החדש והמהמם שלה, בואו לרקוד בקיץ כי אחרת איך נשאר שפויים? יאללה הכל מחכה לכם!

שתהיה שבת של שלום ותקווה

אביטל

אביטל בר צורי בתנועה של ידיים

אביטל בר צורי

מנהלת את סטודיו פנטהריי מנהלת שותפה בבית ספר 'נענע- תנועה מהפנים אל החוץ'. מטפלת בתנועה, מנחה מרחבי קונטקט ואימפרוביזציה, ומומחית בשיטת לאבאן ברטנייף. מאמינה מאד בקשר בין התנועה והגוף לבין הנפש והדפוסים שלנו. חוקרת שוב ושוב את הקשר שבין התנועה בסטודיו לחיים עצמם.

שתפו >>

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנטהריי- מקום לתנועה ויצירה, מרחב שמבקש לקרב את עולם התנועה , המחול והחיבור שבין הגוף והנפש לכך אחד ואחת שחפצים.ות בו. המרחב שלנו ממוקם בקיבוץ גניגר בלב עמק יזרעאל. 

סדנאות וסופי שבוע

11/09
| 09:30-13:30
עם אביטל בר צורי
תנועה ~ מסע ~ טקס סדנה ייחודית לנשים על הקשר שבין היד ללב
08/10
| 9:30-13:30
עם אביטל בר צורי
תנועה ~ מסע ~ טקס סדנה ייחודית לנשים החוקרת את היכולת לשמוט, להיעזב ולראות מה יכול לצמוח.

הרשמו לניוזלטר של פנטהריי

״עולם המים של הגוף״
קורס קיץ על הנוזלים בגוף בשיטת bMC

3-5/7

הצטרפו לעדכונים

מוזמנים ומוזמנות להרשם לקבלת עדכונים על הפעילות

דילוג לתוכן