השבוע לקחנו את הילדים ויצאנו את גבולות עמק יזרעאל (זה לא קורה הרבה בשנה האחרונה) והדרמנו למדבר יהודה לעין גדי ולנוף המהמם של ים המלח.
באחד המסלולים שהיינו חיכינו לחברים והתיישבתי עם הילדים להכין רוג׳ומים.
הקטן רץ מצד לצד להביא אבנים שטוחות והגדולים מדי פעם העיפו מבט, תיעדו וכשזה התחיל להיות מעניין גם תרמו את יכולתם לעניין.
אני כמובן כהרגלי נשארתי הכי מחויבת וכל רוג׳ום ריתק אותי בדרכו הייחודית.
כל הנחת אבן הרגישה לי כמו מלאכת מחשבת , קצת כמו בהליכה איטית ומחושבת על חבל כשכל צעד מחושב וכל תנועה מקבלת משמעות מועצמת.
במלאכת הכנת הרוג׳ום היופי האמיתי נובע מאומנות האיזון מה יצליח לשמור על האיזון העדין של כוחות המשיכה למול הקרקע? מה יאפשר למבנה הזה להחזיק את עצמו?
בתנועה, הבאלאנס הזה נשען במידה מסוימת על מרכז הגוף ובדרך בה ניתן לשלוח עצמנו לכיוון אחד ובו זמנית גם לכיוון השני. גם זו מלאכה לא פשוטה.
מאז השביעי באוקטובר השנה אני חווה דיכאון אישי וכללי ולאחר שחברה הסבה את תשומת לבי הבנתי שיש משהו מאד מאד לא מאוזן בימים האלו שהפכו לנו לימים הנוראיים החדשים שבין השביעי לאוקטובר לבין שמחת תורה. ימים שכל האיזון יוצא מהחלון.
אם כל השנה האחרונה ניסיתי להחזיק את החיים לצד המוות, משהו לקח למטה ולפתע רק המוות מכביד.
אז היום כשעבדתי לאט לאט על כל הנחה של אבן ולא התייאשתי במאות הפעמים שאבנים התפזרו לי , נזכרתי שעכשיו המשימה היא כל פעם שוב ושוב להרכיב מחדש את מגדל האבנים . להיאבק כדי להצליח להחזיק את האיזון ולקוות שהמגדל יחזיק עד הנפילה הבאה.
ואולי גם להסכים ליפול זה חלק מזה ולדעת שאפשר לקום ומחדש להיבנות זו תזכורת חשובה.
מאחלת ששמחת תורה תסגור באיזו קפסולה מאד לא משכנעת תקופה בלתי נסבלת. שלא נניח לעצמנו לשכוח את מי שצריכים וצריכות לחזור לבתיהם ושלאט לאט נחזיר את האיזונים למקומם הראוי בחיינו (קלים ופשוטים) …
בימים אלו קשה מאד לתכנן, קשה להתחייב ובטח ובטח לומר כן ובכל זאת זו הבקשה שלי ממכם וממכן היא לומר כן לרפואה ולעבודת הגוף שבלב ובנפש להאמין שאלו צעדים שיובילו לאיזונים רגשיים ונפשיים ואמן לעוד לעוד טוב ואור במציאות הזו
בואו לאמנות הגילוי, לשיעורי הערב שלנו, לרקוד קונטקט ועוד. כל השפע מחכה לכם
שיהיה לנו טוב טוב מטוב
ושזה יתחיל בבוקר בבוקר
אביטל
