איך געגוע קשור לשייכות?

יש תקופות שמשחקי מילים יכולים להעסיק אותי שעות נוספות.
שתי נשים נעות אחת נשענת על השנייה עם הגב וההראשונה תומכת בה עם הגוף ועם היד על המצח

יש תקופות שמשחקי מילים יכולים להעסיק אותי שעות נוספות.

לרוב זה נופל עלי באמצע שיעור, כאילו מישהו הדליק את האור והבנת רובד נוסף של המילה פתאום מתגלה לי. לפני כמה שבועות הייתה לי התגלות כזו מול המילה belonging.

המילה הזו המורכבת בעצם משתי מילים: BE , כלומר להיות, ו LONGING שיכולה להיות גם במשמעות של התארכות והתרחבות וגם במשמעות של ערגה וגעגוע. לרגע התבוננתי בהלחם המילים הגאוני הזה והבנתי משהו על שייכות.

נראה לי שמה שאני הכי אוהבת בשפה זה שדרכה ניתן להבין רובד שלא הבחנו בו קודם. אם היו שואלים אותי פעם מה עוזר לי להרגיש שייכת למרחב מסוים הייתי מדברת על פרצופים מוכרים, על מרחב בטוח, על משמעות, על תחושה של יחד ועל נוחות. אבל מה באמת נמצא שם בעומק חווית השייכות? מה עוזר לי להרגיש שייכת או לא שייכת? אולי באמת תחושת שייכות קשורה בחוויה של להיות בגעגוע, להיות בערגה באופן אקטיבי. כלומר שיש זיכרון חי בתוכי ואני כל הזמן באופן אקטיבי מבקשת לחזור אליו ולהרגיש בו, כשאני שייכת למקום יש לי בו זכרונות.

אותם פרצופים מוכרים שדיברתי עליהם וחוויות משותפות. כשאני מתחילה להרגיש שייכת אני בו זמנית גם מתחילה להתגעגע למה שהיה בינינו קודם. מכירים את זה שיש איזו קבוצה משמעותית והיה לכם בה חוויה ממש עמוקה ובפעם הבאה שאם נפגשים הקסם לא מתרחש שוב? כמה שזה מאכזב. כל חווית השייכות שלנו מחוברת ליכולת שלנו להרגיש ערגה, זיכרון וגעגוע וכך לחבר את עצמנו וליצור שותפות גורל.

ומנגד יש גם את המשמעות השנייה של המילה LONGING והיא התארכות או התרחבות. כשאני מרגישה שייכת יש רגע שבו אני מתרחבת, אני מרגישה בטוחה, מרגישה מוגנת. לפני כמה שבועות באחד השיעורים של ׳אמנות הגילוי בתנועה׳ קבוצת החקירה השנתית לנשים בפנטהריי עבדנו עם המשמעויות של המילה הזו. באחד התרגילים של האימפרוביזציה הקבוצתית נענו בין הליכה לעצירה ויצירת תנוחה. כשעצרנו התבוננו במרחב ובפעם הבאה שמישהי פירקה את הצורה שלה מישהי אחרת תפסה את מקומה והחזיקה את הזיכרון של התנועה. וכך נוצרו פעמים שצורה מסוימת נבחרה על ידי כמה נשים במקביל וקיבלה ווריאציות והיו תנוחות שאבדו מן המרחב.

אותן תנועות שקיבלו הדהוד והיה געגוע אליהן נהיו שייכות לשפה הקבוצתית והתנועות שנשכחו לא נשארו בתודעה המרחבית ובזיכרון הקולקטיבי ונעלמו מהמרחב. וזה בסדר, יש דברים שטוב שישארו שייכים ויש דברים שטוב שישתחררו אם אין בהם זיכרון וגעגוע…

אני חושבת שגם להרגיש שייכת לגוף שלי קשור בגעגוע ותחושת ביטחון במשהו שכבר מרגיש מוכר וידוע. כשאני שייכת לעצמי אני גם שייכת לזכרונות שלי. כשאנשים נאבקים בזכרונות שהגוף חווה (באיזו טראומה) אז לפעמים הזיכרון הזה כל כך קשה ולכן הם מרגישים רחוקים מהגוף, הגוף פתאום לא שייך להם. כשאנחנו עובדות בסטודיו או במרחב טיפולי העבודה העיקרית היא להחזיר את הזכרונות לתוך הגוף להרגיש שוב שייכת לעצמי.

מתוך געגוע עמוק לימים נורמלים אני מנסה להחזיק אצלנו במרחב חוויות משותפות. בואו לרקוד וללמוד ולהעמיק איתנו…

בימים של כל כך הרבה רוע ובלאגן בואו נהיה אי של שקט

שבת שלום

אביטל

אביטל בר צורי בתנועה של ידיים

אביטל בר צורי

מנהלת את סטודיו פנטהריי מנהלת שותפה בבית ספר 'נענע- תנועה מהפנים אל החוץ'. מטפלת בתנועה, מנחה מרחבי קונטקט ואימפרוביזציה, ומומחית בשיטת לאבאן ברטנייף. מאמינה מאד בקשר בין התנועה והגוף לבין הנפש והדפוסים שלנו. חוקרת שוב ושוב את הקשר שבין התנועה בסטודיו לחיים עצמם.

שתפו >>

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנטהריי- מקום לתנועה ויצירה, מרחב שמבקש לקרב את עולם התנועה , המחול והחיבור שבין הגוף והנפש לכך אחד ואחת שחפצים.ות בו. המרחב שלנו ממוקם בקיבוץ גניגר בלב עמק יזרעאל. 

סדנאות וסופי שבוע

11/09
| 09:30-13:30
עם אביטל בר צורי
תנועה ~ מסע ~ טקס סדנה ייחודית לנשים על הקשר שבין היד ללב
08/10
| 9:30-13:30
עם אביטל בר צורי
תנועה ~ מסע ~ טקס סדנה ייחודית לנשים החוקרת את היכולת לשמוט, להיעזב ולראות מה יכול לצמוח.

הרשמו לניוזלטר של פנטהריי

״עולם המים של הגוף״
קורס קיץ על הנוזלים בגוף בשיטת bMC

3-5/7

הצטרפו לעדכונים

מוזמנים ומוזמנות להרשם לקבלת עדכונים על הפעילות

דילוג לתוכן