בערך באוגוסט השנה אני ויאיר בן זוגי התחלנו לבנות בית . מי בונה בית בתקופת מלחמה? אני שואלת אותו..
ברוב השיחות שאני נמצאת מתכננים את המעבר לפורטוגל/בולגריה/יוון ועוד שלל יעדים ועל אף שרובם לא בהכרח יצאו אל הפועל נדמה לי שיש שאלה משמעותית לגבי בית.
אחרי שנה שבה כל כך הרבה אנשים פונו מביתם, שנה שכלום אבל ממש כלום לא וודאי, לבנות בית מרגיש כמו תנועה רדיקלית הפוכה ומנוגדת ממה שקורה מסביב.
להתקרקע
לפעמים נדמה לי שזה הדבר הכי מנותק או הכי מחובר שיכולנו לבחור לעשות.
ולמעשה הפעולה של הבנייה היא פעולה של אמונה שיש למה לצפות, שיש תקווה.
השבוע כשישבתי עם גליה והתחלנו לדמיין סוף
סוף את השיעורים הראשונים בתכנית של נענע בנינו שיעור שקראנו לו שיעור ״בתים״ שיעור די קלאסי בעולם האימפרוביזציה בתנועה אבל בדרכנו רצינו לדבר על האפשרות למצוא בית בגוף ואולי יותר מזה על האפשרות למצוא בית בתנועה , במשתנה, בבלתי ידוע.
אני לא אצא בסיסמאות קלישאתיות על כל שכל מה שצריך זה להרגיש בבית בלב ואז כל התקופה הזו תעבור עליך בלי בעיה … לא, אני לא חיה באשליות ובתור מישהי שחיה בגופה די בשלום אני יודעת שמציאת הבית בגוף הוא תהליך דינמי ששייך לתחום ההווה המתמשך.
אני מחפשת כל הזמן אחר הבית בתנועה ובגוף ואולי כל מה שאני יודעת להזמין אנשים לעשות זה להיות בחקירה מתמדת של מציאת הבית בגוף.
וכן, מאחורי זה אני יכולה לעמוד: כשנמצאים בחקירה מתמדת ומציאת בית בתוך
התנועה המציאות בחוץ נהיית קצת יותר נסבלת, קצת יותר אפשרית וקצת יותר מעודדת תקווה.
אתמול בלילה זכיתי להנחות את החופה של אחיין שלי וכלתו האהובים והקראתי את המילים הבאות של זלדה שאולי מבטאות בדיוק את זה כי בניין משפחה ובית הרי הם אחוזים זה בזה ומשלימים זה את זה :
״יצאתי אל משוש חתן וכלה
וראיתי
כי הם שוזרים תקווה עדינה עד מאד
וראיתי כי המה שוזרים תקווה אמיתית
וכך ביקשתי בחשאי
יוצר האדם
עשה שיהיה בניינם
בנין עדי עד." (זלדה)
אני יודעת כמה קשה להתחייב בימים אלו, אני מבינה כל אשה, כל שיחה. ואני עדיין מציאה תנועה הפוכה ורדיקלית לבוא ולנוע, להסכים להתקרקע דווקא עכשיו דווקא כשקשה, דווקא כשזה נשמע ממש ממש מופרך לעשות תנועה הפוכה ולמצוא בית אצלנו בפנטהריי
