כשאני חושבת על ליבה ועל מרכז אני לרוב מדמיינת כמו נקודה כזו, גרעין וסביבה איזה מרחב שמקיף אותה. נגיד כשחותכים קיווי באמצע, התמונה שעולה היא כמו מרכז שחור וסביבו אדווה יותר בהיר לבנה ואז אדווה ירוקה ואז קליפה חומה. אנחנו כולנו יודעים שהרעיון של ליבה ושל מרכז הוא שהוא מרכזי, כלומר ממורכז , כלומר יש סביבו משהו שמקיף אותו ומתארגן סביבו.
זו הייתה פסקה מעט מלאה על משהו ממש מובן מאליו.
אבל האמת היא שמעבר לכך שהעיסוק בתנועה וגוף כך הזמן נע בין המובן מאליו לבין תובנות עמוקות אז גם פה מדובר למעשה בהבנה שאם נצליח ליישם אותה במציאות נגלה שהיא הרבה יותר עמוקה מההסבר הזה.
בשבועות האחרונים אני עוסקת באופן מאד עמוק בתהליך ההכנה של קורס דיגיטלי שמאד מאד מרגש אותי. בעבר כבר שיתפתי בכיוון ועכשיו הוא ממש קורם עור וגידים. באחד המפגשים של הקורס אנחנו נכנסים לעומק של מה זה מרכז וליבה בגוף שלנו וכיצד היא תומכת בפריפריה של הגוף ונתמכת על ידה. במהותו, הקורס מבקש לחבר בין מה שקורה בגוף ובתנועה בסטודיו לתוך המציאות וזה מה שהצית את המחשבה הבאה:
מה יקרה אם ניישם את ההבנה הזו שהמרכז הוא מרכז בזכות זה שהפריפריה מתארגנת סביבו לתוך המציאות שלנו? מה יקרה אם אני אסכים באמת לשאול. מה מרכזי לי? מה מהותי לי? מה חשוב לי? ואז אני אבדוק האם הם עובדים יחד? למשל, יכול להיות שמאד חשוב לי ללמוד ערבית אבל האם זה נמצא במרכז שלי? האמת היא שלא. אם אני אחליט שזה דבר שמהותי לי ואני רוצה להניח אותו במרכז זה אומר שאני אאלץ לעשות מהלך כלשהו במציאות שלי כך שתתארגן סביב העובדה שמאד חשוב לי ללמוד ערבית. אבל אם התשובה תהיה שזה חשוב לי אבל יכול להישאר בפריפריה כך זה יתורגם גם במציאות.
כשאני הייתי בת 22 הבנתי הבנה מאד ברורה. אביטל רוקדת = אביטל שמחה. זו הייתה הבנה מהותנית שממש התיישבה בתוך נימי נפשי והבהירה לי מה מרכזי לי. אבל לקח בערך עשור או קצת פחות עד שבאמת כל מה שעשיתי התארגן סביב עולם התנועה והריקוד. לפעמים לוקח זמן לתהליכי מירכוז לקרות אבל הם לא יכולים להתממש אם לא נתחיל ונבדוק האם מה שחשוב לי נמצא במרכז חיי כרגע? האם אני רוצה לשנות את מה שנמצא במרכז בהתאם למה שחשוב לי? ושוב לא כל מה שחשוב יצליח להגיע למרכז כל כך מהר, לפעמים זה ייקח שנים ולפעמים אני אבחור להשאיר אותו מסביב למרכז כתמיכה בשאר הדברים.
ולמה כל זה משמעותי עכשיו? כי בשבוע האחרון היה את יום ההכרות האחרון של נענע והיה יום ממש ממש נפלא ואני כבר שבוע בשיחות עמוקות ונפלאות עם חבורה של מהממים ומהממות על הבחירה לעשות צעד ולהתחייב למשהו גדול. המילה מחוייבות מייצרת איזה כיווץ בגוף וישר משהו מתקשה אצל הרבה אנשים אבל האמת היא שאני רוצה לדבר בשבח המחוייבות. בתור מישהי שמרוב מחוייבויות בחיים מאד מתקשה להתחייב למשהו, אז כשאני כבר מתחייבת לקבוצה אני ממש ממש מתרגשת לגלות כמה עוצמה ועומק זה מכניס לחיי המחוייבים גם כך.
הרבה פעמים הצעד הראשון על מנת להפוך משהו למרכזי הוא להתחייב. זה אגב לא אומר שאני צריכה להתחייב לתכנית אולי אני דווקא צריכה להתחייב לזמן עם עצמי בים, או להתחייב למפגש זוגי עם בן הזוג שלי פעם בשבוע או כל דבר אחר שעוזר להכניס את המרכז שלי למיקומו הראוי.
ובכל זאת בשבח המחוייבות אני ממש ממש ממליצה להגיד כן. להסכים להסתכן וללכת צעד קדימה לעבר מהלך שגם אם ייקח זמן, כל עוד הנביעה שלו אמיתית אז הוא גם ינבא שינויים והתחלות מופלאות.
וכן אני משלבת פה באופן מאד יפה גם פרסום וגם מהות כי אלו ימי שלהי ספטמבר וראשית הסתיו ובקרוב החגים וראש השנה ועכשיו זה הזמן לקבל החלטות. ואני יודעת שהשנה הזו, המצב הזה, המציאות הזו, הכל הכל נכון. אבל אולי דווקא בגלל זה או אולי למרות זאת או כל ניסוח פאתוסי אחר שיכול לעלות בראשכם. עכשיו הזמן לקחת צעד ראשון לעבר מה שמרכזי לי בחיים.
יאללה מה יהיה הצעד שלכם?
שתהיה שבת של שלום
אביטל
