מה המשמעות של להנחות קבוצה בתנועה?
בלימודים כמו שלנו עולה הרושם שאנו בעיקר מלמדות תנועה ומחול וחיבור בין גוף לנפש. אנחנו בונות שיעורים שנוגעים במהות של תנועה, באנטומיה, בחיבורים התוך גופניים. אנחנו יוצרות רצפים, מהלכים שמובילים ליצירה ולאימפרוביזציה ועוד ועוד. אבל באמת ישנה עבודה סמויה שהיא חשובה ועמוקה לא פחות מכל מה שנראה לעין בשיעור והיא מלאכה. ממש מלאכת החזקת הקבוצה.
בשבוע האחרון נפרדתי מחמש קבוצות תהליכיות שנתיות (ועוד אחת שהסתיימה בסופש לפני שבועיים). ארבע מהן היו יחד עם עלמה שותפתי האהובה בנענע ועוד אחת שהחזקתי לבדי. אני חושבת שהמילה החזקה לפעמים יכולה לייצר תחושה של מתח. הרבה פעמים אנחנו מבקשים/ות לעצמנו שחרור. אנחנו לא מעוניינים/ות להחזיק. אנחנו מנסים/ות בכל דרך לשחרר את ההחזקה…
אבל האמת היא שבהקשר הזה עבורי כמנחה החזקה מגיעה מהשורש ח.ז.ק שיש חוזק מסוים שנוצר בתוכי ומאפשר לי לראות משהו עמוק וגם מאפשר לי להיות חזקה על מנת שהמשתתפים והמשתתפות בתהליך הקבוצתי יוכלו לשחרר ממנו, לנוח אל מה שקורה.
הרבה מהתגובות שקיבלנו השבוע דיברו על כך שעשינו משהו מאד עדין שיצר תחושה חזקה של מרחב בטוח, של תקשורת כנה ופתוחה ושל לב. הקשבתי לדברים. וכמו בכל דבר ששמעתי השבוע ממש הסכמתי לפתוח את הלב ולתת להם לחלחל לתוכי, לתוך מהותי.
הנה כמה מחשבות שעלו לי על הייחודיות של מלאכת החזקת הקבוצה בתנועה:
~ מרחב בטוח- מה מאפשר את קסם המרחב הבטוח? נדמה לי שזה למאמר שלם. אבל שלושה דברים שעולים לי היום: 1. כנות. להסכים לשים את עצמי כמנחה עם הכנות שלי ובכך להזמין את כולנו במרחב להביא אותה גם. 2. הנחת המציאות על הרצפה- כלומר לתת למשתתפים לדעת למה לצפות, למה אנחנו עושות מה שאנחנו עושות, לאפשר להם להכין את עצמם רגשית, פיזית ונפשית. 3. עיניים טובות- לא להוריד אותן לרגע ולהסתכל דרכן על כל משתתף ומשתתפת.
~ לסמוך על התנועה- יש משהו במפגש בלתי אמצעי דרך הגוף שהוא מגלה ומחבר אנשים באופן שקשה להסביר למי שלא חווה זאת. לפעמים עצם ההסכמה לנוע לצד אדם אחר ולא מוכר מזמין לנשימה עמוקה. מזמין לחשיפה. המפגש התנועתי מגיע הרבה לפני שהמילים מגיעות, הרבה לפני שהמידע על האדם הזה נמצא בתוכי (כמו איך קוראים לה או איפה היא גרה או במה היא עובדת) והרבה לפני שהרמתי הגנות בגלל מידע חיצוני. להיפגש באופן בלתי אמצעי. זה מפחיד אבל זה עמוק.
~ לא לסמוך רק על התנועה- העבודה שאנו עושות דורשת שוב ושוב עיבוד. לתת זמן. להסכים גם להביא מילים למרחב, לא לסמוך על זה שא.נשים יגידו אם הם צריכים לשתף, לייצר מיכלי שיתוף שיתנו רגעים של הצצה למרחב הפנימי, יאפשרו גם לחוויה שלעתים קשה לצמצם למילים להתקרקע פה בעולם.
~ להבין איפה הקבוצה נמצאת- עבודה בקבוצה דומה בעיני לטיול בעיר חדשה. אני יודעת את המבנה הכללי של ערים אז אני אצפה לראות רחובות קטנים, אצפה לראות כיכרות רחבות ולמצוא את המרכז כמו שאצפה למבני עירייה או דת מפוארים ועוד. עם זאת, כל עיר ממש שונה מחברתה ומסודרת ומאורגנת אחרת. ניו יורק לא דומה בשום צורה לירושלים על אף שבשתיהן יש את כל מה שתיארתי. ולכן צריך לצייר מפה, צריך לקחת אותה ולהתבונן טוב טוב כל פעם כשאני מבינה לאן הגעתי. המפה תעזור לי להחליט לאן אני רוצה ללכת וכשאבין לאן אני רוצה ללכת אני אתאים גם את סוג ההנחייה בתנועה בהתאם.
זה נשמע מסובך אבל עם השנים זה נהיה יותר ויותר בהיר מה הצורך הקבוצתי ומה ההתנסות שגם מתאימה ברמה הפנימית ואישית של כל אחד ואחת וגם תייצר את המשך ההעמקה בתהליך הקבוצתי…
מהנסיון הראשוני בכתיבה הזו אני מתחילה להבין שבעצם יש לי מאמר שלם בנושא 🙂 אשתדל לכתוב את כולו בקרוב 🙂
שמחה לשתף שאתמול בלילה הלב רטט כשענת מלמוד דיברה, שרה ובגדול שמה את הלב שלה במרכז המרחב של הסטודיו. זה היה רגע של עושר צרוף ואני בהודייה שלמה ומלאה על זה.
הקיץ הגיע!
זה הזמן להפסיק לדחות את הבחירה של "איפה ארקוד בקיץ" ולעשות מעשה 🙂 פה בהמשך כל האפשרויות שלכם!
