את המילים האלה התחלתי לכתוב השבוע לפוסט בפייסבוק כשפרסמתי את 'שומטות' (הסדנת נשים שהעברתי)-
"העולם שלנו רווי בשבועות האחרונים בכל כך הרבה סממנים של חולי ושל כאב. רעידת האדמה שהרעידה את ליבי, הפיגועים והחקיקה הדרקונית.
מכולם אני מנסה להתחמק בדרכי הבועתית. אבל הסדקים נפרצים ואין באמת מקום להניח בצד ולהתעלם.
הקושי, הרוע, הכאב הם כולם כאן.
אני מוצאת שאני לא יודעת איך להיות אקטיביסטית שהולכת להפגנות. נראה לי שבהיותי צעירה נקלעתי ל2 הפגנות ימין בטעות והחוויה הייתה קצת טראומטית.
אני רוצה למחות ולהפגין ולא יודעת איך. הדרך היחידה שאני מכירה היא להיכנס לסטודיו ןלתרגל שוב ושוב את מה שאני כן יודעת.
להקשיב, להשמיע קול אחר, להציע אלטרנטיבה שהיא רפואה לחולי.
אני לא יודעת איך לחבר את הדברים אחרת ואני קצת שואפת להצליח יותר ויותר. בינתיים אני…."
ואז עצרתי את הכתיבה כי הבנתי לאן אני חותרת ועלתה בי מן סלידה ממה שאני אומרת. חשבתי לעצמי איזו יומרה זו? בעצם את הולכת לכתוב על כוחה של השמיטה ושל הסדנת נשים לעשות שינוי בעולם. את הולכת לנסות ולחבר בין עשייה אקטיביסטית אמיתית לבין מה שאת עושה?
וואו וואו הגזמת.
את הפוסט גזרתי והעתקתי לאיזו קבוצה עם עצמי ושחררתי לעולם מסר אחר הרבה יותר אישי הרבה פחות מתיימר.
ואז הגיעה אותה סדנה. הסדנה שהפעם היה לי בכלל לא פשוט להביא אליה נשים. השעה הייתה קשוחה, העומס שיש על כל מי שאני מכירה הוא די משוגע ובאופן כללי יש אינפלציה של סדנאות מעמיקות. ובכל זאת הייתי נחושה, היה לי ברור שאת זה עושות. מאיה שמשתתפת באמנות הגילוי (כבר שנה שנייה) תמכה בי ויחד המשכנו קדימה.
וכך התאספו להן 14 נשים מכל אזור העמק והקסם שוב קרה. ההתקדמות וההסכמה לתת לזמן לעשות את שלו, לתת לגוף ללמוד את מלאכת הנפילה, לקחת זמן זוגי ועמוק בחיבורים ולבסוף לחבר מילה לתנועה- לברוא מציאות בתנועה. הטקס.
בסוף הערב השיחה קלחה. מקבוצת נשים זרות נוצר חיבור. הנה כמה מהדברים שעלו – "זה היה כמו מסאג פנימי ללב…" "זה מדהים איך התנועה יכולה ממש לגלות לנו מה המילה הבאה שעולה לנו." "הייתה פה שיוויוניות אנושית כזו של אדם לאדם בגלל שהגוף נפגש כך, בלי הפאסון"
ואז נאמרה ההערה הזו על ידי יפה, אחת המשתתפות: ' אני כבר כמה זמן מסתובבת בחוויה של ייאוש וחוסר אמונה ממה שקורה בארץ. הסדנה הזו החזירה לי את האמונה באדם. את היופי שיש פה, את הריפוי. "
באמת שדמעתי. לראשונה כמנחה… השאלה הגדולה איתה נכנסתי והדהדה גם במה שכתבתי השבוע ולא פרסמתי היא 'למה אני עושה את מה שאני עושה?' וגם קצת 'איך מה שאני עושה משפיע על העולם?'
וכך, בלי לדעת קיבלתי את התשובה.שהייתי זקוקה לה.
האם ניתן לקרוא להזמנה של נשים לארבע שעות של נפילות והרפיות יחד עם טקס מעשה רדיקלי?
זו שאלה טובה אבל האמת, אני חושבת שכן. זה מעשה רדיקלי. זה מעשה שמעלה את האפשרות לנוע ולהיפגש אחרת. זו הזדמנות להכיר ולהציע דרכים נוספות להתמודדות.
אחד הדימויים החזקים ביותר שנוצרים בטקס שאנחנו עושות בסוף הוא הרגע שבו אשה שומטת וחבורת נשים עוזרת לה להיאסף מחדש. יש לנו כוח כשבט של נשים, של א.נשים להיאסף ולאסוף. יש לי רצון עז להביא את הבשורה הזו גם החוצה מחוץ לסטודיו ומי שתרצה או ירצה לקחת בזה חלק אשמח שתספרו לי. במחאה האחרונה היו לא מעט רקדנימיות מאורגנים אם תרצו להצטרף פה ניתן להצטרף לאיזו קבוצת עדכונים על דברים נוספים.
כמה המלצות חמות לדרכים להיות אקטיביים-
1. במגדל העמק ממש לידנו יש את כפר הילדים מגדים וחברי הש"ש שלהם פתחו נסיון למימון המוני עבור שיפוץ של בית הנערים. לכל הפרטים כאן
2. לבסוף, קשור ולא קשור. בימי אלו איש יקר מאד בשם אילן הלוי- מיילד מדהים שיילד מאות נשים בישראל בלידות בית מדהימות. הוא נמצא במאסר כבר יותר מארבעה חודשים. מאסר שהתחיל בכלא ולאחרונה עבר לבית. הסיפור של החופש ללדת קשור מאד בכל מה שקורה ועלול לקרות במדינה בה אין חופש. הסיפור של אילן יקר לליבי מאד, מוזמנימות להיכנס לפה ולראות את הסיפור ולתמוך בכל דרך שתוכלו.
