בין עיניים טובות להתקשרות בטוחה…
בשבוע האחרון עבדנו בסטודיו עם מבטים בכמה מהקבוצות.
כמה לא טבעי עבורנו בעידן המסכים להישיר מבט. הנטייה הטבעית הכל כך ראשונית הזו הולכת ואובדת מהעולם. לקחת זמן. זמן ארוך ולהתבונן למישהי.ו בעיניים. לחכות. לחכות שיעבור רגע המבוכה, שיעבור רגע ה"מה אני עושה פה אני רוצה לברוח" ולתת לנשימה להרגיע, להסכים.
משהו קורה ברגע הזה של ההסכמה. העיניים הופכות להיות ממרחב מלחיץ למרחב בטוח. לעוגן. אנחנו מושכות חוטים בינינו דרך העיניים ויוצאות לתנועה. תנועה של התקרבות והתרחקות. נותנות אפשרות להישאר ביחד ולחקור בחוץ. להיפתח לעוד התנסויות אבל לזכור את בסיס האם.
פתאום המבט, העיניים האלו נהיות המרחב הבטוח שלי. העיניים הטובות שאני יודעת שתמיד יהיו שם עבורי ויאפשרו לי מרחב לתנועה ואני אאפשר אותה גם עבורן. איזו התרחבות של לב וריפוי בכזו התנסות פשוטה.
בשיחה בקבוצת הנשים (אמנות הגילוי בתנועה) דיברנו על המונח: התקשרות בטוחה (Secure attachment). תינוק מרגיש בטוח כשהוא מקבל שילוב של עיניים טובות ותחושת נראות בריאה ואוהבת, מגע חם עמוק וקרוב ודחיפה לחקור את העולם. זו תנועה כל כך יפה ועדינה. גם לראות ולהחזיק ולתמוך וגם ביטחון לצאת לעולם, לחקור ולהיות הוא במלוא הוויתו.
מפתיע שניתן לייצר חוויה כזו בזעיר אנפין בסטודיו אך כך היה. האפשרות הזו בדיוק לתת מרחב מצד אחד לראות, להרגיש להוות אותך דרך המפגש וגם לאפשר לך לצאת למרחב, לחקור להיות מי שבאת להיות בעולם בלי לחשוש לאבד אותי. מתרגשת מעצם הרעיון.
"אחרי התרגיל הזה אני לא מבינה, למה אנחנו לא עושות את זה בבית? עם האנשים שאנחנו הכי אוהבים ?" הסטודיו הוא מרחב סטרילי ולפעמים הוא ממש מגרש משחקים כדי להתאמן על מה שאנחנו צריכות וצריכים לחוות. הוא מאפשר לנו לנקות רעשים ופשוט להיות עכשיו, בנוכחות הרגע. בגלל זה אני כל כך אוהבת אותו. בחוץ, יש הרבה יותר "לכלוכים" יש עבר ועתיד, יש ציפיות ואכזבות. וזה בסדר זה החיים עצמם. מה שקורה הוא שככל שאנו מתרגלים ומתרגלות דפוסים חדשים, חוויות חדשות ותחושות שלא חווינו הן בסטודיו והן בקליניקה אנו רואים.ות איך הם נכנסים לתוך המציאות, חומקים דרך החרכים ופתאום דברים משתנים.
להימנע ממסכים בתקופה שלנו זה דבר כמעט ובלתי אפשרי. הם המצלמה שלנו, הטלפון שלנו, החשבון בנק שלנו, הספרייה שלנו, המדריך כושר שלנו, המאמן הרוחני שלנו ולפעמים גם הדרך שלנו לאהבה. כך העולם שלנו מצטמצם במידה רבה לאפליקציות. זה נפלא בהרבה מובנים. זה מייעל, זה פותח עולם, זה מנגיש וזה גם מטשטש את היכולת להיות במשהו אחד לאורך זמן. נראה שכחברה יכולת הריכוז שלנו בעשור האחרון ירדה בכ-50% אם לא יותר.
מזמינה אתכם.ן למצוא זמן להגיע לסטודיו ולגוף. שם באמת שאין מסך ויש רק את מה שקורה בכאן ועכשיו. גם אם צפים דברים הם קורים בכאן ועכשיו והגוף והתנועה נעים איתם..
