זמן תגובה
בסופ"ש שעבר היה עוד מפגש של התכנית 'נקודת מגע' (תכנית שנתית שאני מנחה יחד עם מיכל שטרנבך של סופשים של קונטקט לאורך השנה עם קבוצה קבועה). במפגש הזה עסקנו בנושא 'זמן תגובה'.
הרבה פעמים כשאנחנו בוחרות נושא הוא מגיע מהגוף, מה'חומר' ואנחנו עוד לא בטוחות איך הוא יפגוש את המציאות שבחוץ אבל אז קורה מן קסם כזה ואנחנו מגלות שהכל קשור בהכל. ככה היה השבוע.
כשאנחנו נעים יש לנו אפשרות להאריך רגע את התנועה, כמו למשוך את הסוף, למתוח את ההשהייה לפני שהתנועה הזו תהפוך לתנועה הבאה. האפקט של זה מכניס הרבה רוך וגם הרבה "יאמיות" (מלשון טעים) לתנועה. היא נהיית קצת יותר מלאה, יותר עשירה.
מה קורה כשאני משהה את זמן התגובה שלי?
כא.נשים שחיים וחיות בעולם המערבי התרגלנו להגיב לגירויים מאד מהר. המציאות שלנו היא מהירה, חזקה והרבה פעמים קצת קשוחה. אנחנו חיים עם טלפון שכל הזמן מייצר עבורנו גירויים שאנחנו צריכים להגיב אליהם ובאופן גורף אנחנו נדרשים ונדרשות להמון תגובתיות בתוך המציאות שלנו.
לא תמיד זה קל. חלקנו אפילו לא בתשומת לב יותר לכמה היומיום שלנו מעורר ודורש מאיתנו כל הזמן להיות בעוררות ודריכות למה שמגיע ועד כמה אנחנו מונעים/ות מכך בשל התגובתיות שהמציאות דורשת.
בתרגול בסופש נענו בתוך האפשרויות תגובה השונות. אפשרות ראשונה הייתה לחוש באינפורמציה שמגיעה (כמו סוג מגע או גירוי חושי אחר) ורק לתת לו להשפיע על הגוף בלי להגיב, אפשרות שנייה הייתה לחוש בגירוי, לתת לו להשפיע על הגוף ולחכות רגע לפני שאני מגיבה ואפשרות שלישית הייתה מיד להגיב.
כל אפשרות הביאה איתה חיים חדשים ומעניינים לתנועה ולמפגש. המרחק בין התגובתיות המיידית ה'אימפולסיבית' לבין חוסר התגובה היה מרתק. בתנועה המיידית יש הרבה עושר. כל הזמן קורה משהו, אני כל הזמן ב'עוררות' וזה גם מתיש אבל גם מחייה. ב'חוסר התגובה' יש חוויה כמעט 'זנית', מעולמות המיינדפולנס של הקשבה פנימה, להחליט כמה מתאים לי שהמציאות תחדור פנימה. זה גם אופציה שלפעמים מייצרת מרחק מהמציאות, אולי אפילו ניתוק קל אבל בו זמנית חיבור עמוק לחוויה הגופנית הפנימית .
כמו בהרבה מקרים מה שקורה ברגע הביניים בו אני נותנת לתגובה להגיע, מרגישה אותה בגוף ומשהה את התגובה הוא בעיני הכי מעניין. היו שגילו שלאחר השהיית התגובה כבר לא מתחשק להגיב יותר. משהו 'נעלם', הצורך נעלם וזה הוציא את הרצון מהתגובה. היו שגילו שהם רצו להגיב בצורה מסוימת ואחרי ההשהייה פתאום נפתחה דלת לעוד אפשרויות והיו שפשוט השהו את התגובה והמשיכו בדיוק את אותה התגובה ברגע שאחרי ההשהייה.
אירמגרד ברטנייף, כשהיו באים ושואלים אותה איך עושים משהו בדיוק הייתה עונה "well you see there are many possibilities" כלומר, תמיד יש כל כך הרבה אפשרויות… עבורי זו אולי המתנה הגדולה ביותר של הסופש, ההיזכרות דרך הגוף בכך שאם אני בכל זאת נותנת לעצמי רגע לעכל את הגירוי שעכשיו נכנס לי לגוף אני פותחת בפניי אינסוף אפשרויות ומחזירה את המרחב למרחב בחירה שאני יכולה לבחור בכל רגע נתון איך אני מגיבה.
ואיך זה היה מחובר לשבוע האחרון?
ביום הזיכרון היה לי קשה, ממש קשה. וכמות הגירויים הציפו אותי באופן אולי לא פרופורציונאלי, בזכות הזיכרון מהסופש מצאתי את עצמי לא מעט עוצרת ומנסה לעכל את המסרים, את האינפורמציה שמגיעה אלי, את הגירויים ונושמת.
גם בהורות שלי השבוע גיליתי כמה אני תגובתית ואיזה קסם קורה כשאני מרשה לעצמי לקחת את זמן ההשהייה בין מה שמגיע לבין מה שיוצא. זה מאד דומה למה שאני מבקשת לפעמים מהילדים- 'תספרו עד 10'. אבל ההבדל ואולי פה הנקודה המשמעותית עבורי היא שכשאני אומרת את זה לבן שלי לא תמיד זוכרת לתת לו את הכלי הבא ואני מבינה כמה הוא חשוב. הכלי שאומר 'אחרי שתספור עד עשר תתחיל לשים לב מה קיים בגוף ומה קורה עכשיו לצורך להגיב. איזו תגובה עכשיו הכי תתמוך במה שאתה מרגיש? מה יעזור לך?
מזמינה אתכם/ן להתנסות ובאופן מכוון לא לענות לוואטסאפים. לתת להם לשקוע ולהתקיים במרחב לימינלי, לא לענות מיד, לראות איך זה משפיע. וכן יש דברים שהתגובתיות היא מהממת להם ויש מרחבים שלא להגיב בכלל זה נפלא ובסוף בסוף זה עניין של האיזון העדין…
