היום אני חולה…
לא כל כך יודעת להיות חולה.
בטח לא ביוני כשכל הארועים וסופי השנה בפתח.
אז איך מסכימים להוריד הילוך ולהקשיב לגוף?
עבורי כשאני מגיעה לרגע של החולי זה מעיד על כך שקצת הגזמתי. שקצת נתתי למציאות להכתיב עבורי את הקצב. בסוף מגיעה ההבנה שהקצב החיצוני של המציאות והקצב הפנימי של הנפש שלי צריכים להיות מסונכרנים. במצב שבו יש חוסר סנכרון תמידי נוצר עבורי החולי.
אז איך מסנכרנת שוב?
קודם כל מתבוננת בזה שזה קרה.
אחרי שאני מתבאסת (ממש מתבאסת עם בכי והכל) אני מנסה לישון ולנשום. משהו בשילוב של שינה ונשימה מחזיר אותי לשפיות, להסתכלות קצת יותר אובייקטיבית על המציאות.
ואז נחים.
ואם יש סופש מהמם של הקבוצה שליווית כל השנה?
בשבילי זה הרגע ללמידה חדשה. איך אני יכולה להישען? בשנה האחרונה ב'נקודת מגע' נפגשנו כל חודש/ חודש וחצי. לאט לאט בהרבה עבודה עדינה של חיבורים נוצרה קבוצה של מתוקים ומתוקות שיש בה אמת. שיש בה עומק. האם אני יכולה לסמוך על כך שהדבר שיצרתי יכול לשאת אותי גם ב40 אחוז מכוחותיי?
ככה אני ניגשת לסופש הקרוב עם השאלה העמוקה הזו ועם הידיעה שהתשובה היא כן. ושיש גם את מיכלי להישען עליה קרוב.
תאחלו לי הצלחה…
ובשל אחוז היכולות, הניוזלטר היום יוצא עם הכי פחות שינויים שיכולתי ליצור. אבל באמת שיש כל כך הרבה יופי עכשיו ושפע של ריקוד.
