אתמול בשיעור הקונטקט שלימדתי דיברנו על מה זה אומר לשמור על מתח.
לרוב המילה מתח מתקשרת לנו די מהר לסטרס ולחוויה לא נעימה. סרטי מתח הם סרטים שמחזיקים אותנו על הקצה ובגדול יש תחושה שכשמשהו מתוח זה בדרך כלל מעבר ליכולות שלו.
הפאשיה (שבסופ״ש שעבר ליאן האן עסקה בה עמוקות) היא האיבר או המערכת הכי גדולה בגוף שאחת ממטרותיה היא לשמור על המתח בגוף.
בהשראת ליאן האן אתן דוגמה: דמיינו לכם טלפון שעשינו כשהיינו ילדים. שתי קופסאות קוטג׳ מחוברות בחוט. אם החוט רפוי אי אפשר לשמוע כלום, אם החוט נמתח מדי הוא נקרע. רק כאשר החוט מתוח במידה המדויקת המסר עובר ואפשר לשמוע מה שמספרים לי .
אותו הדבר קורה בגוף , בריקוד קונטקט ותכלס גם בחיים.
הגוף צריך שנשמור על מתח כלשהו במערכת. אם אנחנו רוצים שמסרים יעברו מקצה אל קצה נצטרך שהחיבורים יעבדו, שלא יהיו הידבקויות ושדבר יוביל לדבר.
בקונטקט זה לרוב מין משחק מאד עדין של משחקי הטונוס. כשאני אחוזה כל כך שאני כמעט כמו קרש אז כמובן שמאד קשה לי להיות רספטיבית – תגובתית וזמינה לתנועה אבל גם כשאני ממש ממש משוחררת ומפורקת לחלוטין כמו בובת ״רותי סמרטוטי״ אני לא יכולה להיות תגובתית וזמינה. במידה מסוימת זה כל הזמן משחק עדין בין כמה שאני מחזיקה וכמה שאני משחררת.
אני אוהבת לקרוא לזה גם מה הן דרגות החופש שאני זקוקה להן. כשאני משחררת לחלוטין ולכאורה נמצאת בשיא החופש שלי אני גם מאבדת את עצמי ואז בעצם משהו בחופש שלי אולי נעלם. מנגד אם אני מנסה לגמרי להיות רק בשלי ולא להיסמך על אף אחד ולכאורה להיות חופשית אני עלולה להבין שאיבדתי את החופש התנועתי שלי כי אני כל כך מוחזקת על עצמי. כך. שחופש ומציאת דרגות החופש שאני זקוקה להן הוא משהו מאד נזיל, תלוי מצב ובעיקר תלוי בנו.
לפעמים אוהבת לקרוא לזה ״המתח הראוי״ שבעצם המשחק האמיתי הוא למצוא מתח ראוי שבתוכו אנחנו יכולים מצד אחד להיות תגובתיים ומתמסרים אבל מהצד השני עדיין לאפשר לעצמנו החזקה ומידה של ערנות וחיות בתוך הגוף.
אני מבינה עם השנים עד כמה זה בסיסי וחיוני להבין את העקרון של המתח הראוי. הוא מאפשר כל כך הרבה יותר מוביליות וגמישות אבל הוא גם דורש הרבה הקשבה ודיוק . זה קצת כמו צרוף הלשון fine tuning , אני צריכה ללמוד לכוון את הגוף שלי בהתאם לצרכים שנוצרים בשטח.
ובחיים? בחיים עצמם נראה לי שכולנו קוראים לזה איזונים… כי מי רוצה להיות במתח? אבל נדמה לי שהמילה מתח יכולה לעבוד גם פה. הרבה מאיתנו יעידו שהם מצליחים לבצע דברים טוב יותר בגלל שיש להם דדליין או שהם מספיקים יותר כשיש עומס. וזה באמת קורה כשאנחנו נדרשים להיות בעבודה ובעשייה אנחנו מצליחים לא מעט. כשהעומס נהיה בלתי נסבל אנחנו נשברים אבל גם כשאנחנו לא עושים כלום לפעמים יש תחושה של ריק.
אז איך מוצאים את המתח הראוי? נכנסים לסטודיו /או לסלון ומתחילים לחפש… איך אני יכולה לנוע בחופשיות ועדיין להרגיש את עצמי ואת הגוף עובד?
מה הדברים בחיים שמספקים לי מתח ראוי שאני מרגישה שאני ערה ומתעוררת לעשייה כשאני עושה אותם ומה מהדברים שאני עושה או מכבידים עלי ממש פיזית או מין מכבים אותי?
אשמח לשמוע מחשבות כמו תמיד…
