השבוע הלך לעולמו בגיל 85 סטיב פקסטון שהיה רקדן כוראוגרף וכמובן ידוע מאד בהיותו ״אבי הקונטקט אימפרוביזציה״. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר עליו. היום כשהתכוננתי לכתוב את הניוזלטר הסתכלתי במלא קטעים מצולמים שלו, בכמה וכמה מאמרים שנכתבו עליו וגם בכמה תרגולים שלו. חשבתי לעצמי שזה ממש מעניין. אני לא מכירה את האיש בכלל. מעולם לא למדתי אצלו, מעולם לא ראיתי אותו רוקד בלייב ולצערי גם לא יצא לי לשוחח איתו (על אף שפינטזתי על כך לא מעט!).
ועם זאת, אני מרגישה כאילו אני מכירה אותו. אני חושבת שאני מכירה אותו כפי שניתן להכיר אנשים בקונטקט – דרך העצמות, דרך דפנות הגוף הפנימיות, באופן שהוא לא מילולי אלא חוויתי. ובמובן מסוים זה בדיוק המורשת שלו. אני חושבת שאני מכירה אותו דרך המתנה שהוא הביא לעולם. המתנה היא במידה עיקרית הקונטקט אימפרוביזציה אבל עבורי אני חושבת שהמתנה היא דרך חדשה ומעניינת לחוות את העולם ואת היחסים שלנו. ויש שלושה דברים שאני רוצה להתעכב עליהם שבעיני הוא ניסח בצורה מופלאה.
1. הסתכלות על יחסים – פקסטון היה אתלט מאריזונה שהגיע בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת לניו יורק והחל לעבוד כרקדן אצל מארס קנינגהם. במידה רבה הוא היה נלהב מאד מהעבודה עם קנינגהם וקייג׳. הוא זכה להתנסות בשני גאונים שעסקו רבות בתורת ה״מקריות״ של התנועה. עם זאת, הוא היה מאד מתוסכל מיחסי ההיררכיה בתוך להקות, ותיאר את התחושה כך: "נתת את המוטיבציה שלך לכוריאוגרפים שלך , המוטיבציה והמקור לתנועה שלך נשלטו על ידם ונאבקת להיות מה שהם היו״ בעיניו רקדנים בסוף נראו לא כמו עצמם ולא כמו המורים שלהם אלא גירסה חיוורת שלהם…
הוא החל לחקור אפשרויות אחרות. יחד עם חבורה של רקדנים משובחים הוא היה חלק מקבוצות אקספרימנטליות ידועות ופורצות דרך כגון הGrand union וה Jundson Church שהתנסו ביצירה משותפת של רקדנים יוצרים. כשהגיע בהמשך לעבוד עם קבוצת רקדנים על מה שבסוף יהפוך להיות התחלתו של ה׳קונטקט׳ הוא כבר עבד באופן שוויוני לחלוטין עם הרקדנים.
2. כוח המשיכה – פקסטון התנסה מאז שנות השישים באומנות הלחימה אייקידו. אייקידו ידועה כאמנות לחימה שעובדת עם הרבה מרווח וספייס ולמעשה במקום לנסות להביס את היריבים מנסה להביס את היריבות עצמה ובמידה מסוימת היא אמנות ׳שלום׳ ולא מלחמה. באייקידו יש עבודה רבה ומשמעותית עם חווית המשקל. גלגולים, הפלות ויחסים עם הרצפה הם הבסיס של האמנות (כמו גם של אמנויות נוספות) ודרכה ודרך עוד ועוד דברים שחקר התחיל פקסטון לתת דגש יותר ויותר משמעותי למשקל ולכוח המשיכה שפועל עלינו.
באחת מהרצאותיו פקסטון מסביר שבני האדם תופסים עצמם כנעלים על שאר החיות בהיותם עומדים זקופים על שתי רגליים. בכך שהתרחקנו מהאדמה, אומר פקסטון שכחנו את כוח המשיכה ואת היחסים שלנו איתו. הוא מזכיר באופן מעניין שבפנתאון האלים לאורך ההיסטוריה, לצד אל השמיים, השמש והאדמה מעולם לא היה אל של כוח המשיכה. פקסטון האמין שככל שאנו כבני אדם ניזכר בהשפעתו של כוח המשיכה עלינו משהו ישתנה בתנועה שלנו, בהליכה שלנו ובעיקר בתפיסה שלנו את עצמנו ואת האחר.
כך החל פקסטון ליצור את התרגול שנקרא ה 'Stand' או ה 'Small Dance׳ ובו הרקדנים עומדים ומתחילים לחוש את חווית כח המשיכה על הגוף העומד שלהם. עמידה זו מייצרת תנועות קלות ועדינות ואינסוף שינויים שקורים מבלי שום תכנון ויוזמה. העבודה העיקרית של הרקדן היא להיות נוכח ולשים לב לשינויים הללו ולתנועות מבלי לשנות או להשפיע עליהן.
3. תנועה יומיומית – כשפקסטון עובר מאריזונה המאד רחבת ידיים ובה עיקר ההתנהלות היא במכונית לתוך ניו יורק הצפופה ורבת הרחובות הוא שם לב לתנועה שהוא עושה כמעט כל יום – הליכה. הוא שם לב לתופעה שעניינה אותו. בתור רקדן הוא היה מבלה שעות על גבי שעות בסטודיו וחוקר כל תנועה שלו. אולם, ברגע שהיה יוצא מהסטודיו התודעה שלו נעלמה ולא הייתה שום תשומת לב לתנועה הכל כך אינסופית וחוזרת על עצמה שקורית בחוץ.
כך החל פקסטון לחקור את ההליכה ביצירות שלו, בעבודות שלו, בשיעורים שלו וגם בתוך הקונטקט. ההליכה, כמו גם נשימה ועוד שאר התנועות היומיומיות עניינו את פקסטון בתוך עולם הפרפורמנס כיוון שבשל היותן כל כך חזרתיות הן כל הזמן משתנות. לעומת תנועת הרקדן בכוריאוגרפיה אשר ממוקצעת ומשוייפת עד לכדי דיוק, בתנועה יומיומית יש כל כך הרבה עניין והשתנות ולעולם לא ניתן יהיה למקצע אותה עד כדי כך.
כמובן שההפרדה הבוטה שלי של 3 נושאים אלו כאילו התפתחו בנפרד היא ללא ספק רחוקה מאד מהמציאות, אולם בעיני היא מתחילה לתת איזו תפיסה שיכולה להסביר איך התפתח הפורמט של הקונטקט אימפרוביזציה מתוך האיש הזה דווקא.
בקונטקט ההסתכלות על הגוף היא על גוף מלא, גוף שיכול להרגיש את עצמו ומעבר לעצמו זה גוף שפיתח את היכולת לחוש את כוח המשיכה, שלמד ליפול לתוכו ולהיעזר בו. העבודה היא עם גוף שיכול לחוש את האחר ולהעביר אליו משקל דרך האדמה ולתוך האדמה. שמתייחס אליו כחומר נוסף איתו ניתן לרקוד.
הקונטקט אימפרוביזציה התפתח בסביבה שאיפשרה לשאול שאלות על דברים שהיו עד אז ׳מוסכמים׳. נשים וגברים, רקדנים ולא רקדנים, שימוש במשקל, מה היא תנועה… עולם שלם של יחסים התחיל ברגע שנוצרו יחסים מחודשים עם כח המשיכה, עם האחר, עם הסביבה.
אני חושבת שהדבר האהוב עלי בסטיב פקסטון הוא היושרה, האמונה בדרך ובעיקר העובדה שהוא כל הזמן המשיך לשאול שאלות ולחפש דרכים לחקור אותן…
מקווה שדרכו תעורר בכולנו השראה להמשיך לחקור ולשאול שאלות בכל תחום ולראות איך הכל מתחבר לכדי יריעה אחת גדולה מאיתנו. ואיזה כיף לו שהוא השאיר אחריו מורשת כזו מופלאה.
הנה כמה סרטונים מרתקים-
האחד נקרא Fall after newton והוא תיעוד של סטיב את הקונטקט בשנותיו הראשונות
השני הרצאה של סטיב פקסטון למיטיבי לכת על עבודתו ובעיקר על נושא ההליכה
השלישי קצר יחסית על ריקוד בכלל אבל יותר על ההשפעה של הטבע על התנועה
שבת שלום:)
אביטל
