| זוכרים את השיר ״תנו לגדול בשקט, בערוגה בכפר, שם תזרח השמש גם מחר…״? השיר הזה מתנגן לי לא מעט מאז שהתחיל הסבב הנוכחי, והיום באמצע שיעור זום עם נשות ״אמנות הגילוי בתנועה״ אחת המשתתפות אמרה: ״איזה יופי, נתנו לנו ליפול בשקט״.זה הצחיק אותי. היא כמובן התכוונה לכך שהצלחנו לתרגל ולנוע (ובאמת ליפול) בלי שהפריעה אזעקה או התראה. אבל אני מיד התלהבתי מהסלוגן החדש: ״תנו ליפול בשקט״.תרגול של נפילות הוא בעיני אחד התרגולים הכי חשובים שיש. כשהתחלתי ללמוד קונטקט לפני עשרים שנה, אני זוכרת שאחת המורות שלי אמרה שאם את רוצה לדעת לרקוד קונטקט – קודם כל תלמדי ליפול. עד היום, כשאני מלמדת, ברור לי שחייבים ללמוד ליפול.בעצם, לדעת ליפול זה מה שמאפשר לנו ללמוד. בדיוק כמו שפעוטות מתחילים ללכת דרך נפילות, כך גם כדי להסכים ללמוד משהו חדש אנחנו צריכים להסכים ליפול. במובן הזה זו אולי היכולת לטעות, להיכשל, לא להצליח – או איך שלא נקרא לזה. לדעת ליפול זה משמעותי גם ברמה הפיזית וגם ברמה הרגשית.באופן לא מפתיע הנושא הזה הולך איתי בשבועות האחרונים. אני קוראת כל יום פרק מתוך הספר ״כשהדברים מתפרקים״, ומוצאת את עצמי שוב ושוב שואלת: מה עושים עכשיו? איך מתמודדים עם המצב הזה?התשובה עבורי קשורה ברעיון של פירוק והרכבה. בגוף, אולי המבנים שמחזיקים את הרעיון הזה יותר מכל הם המפרקים. המפרקים יכולים לעזור לנו להתפרק – ולכן בעברית קוראים להם כך – אבל הם גם מה שמאפשר לנו להתחבר, ולכן באנגלית הם נקראים Joints (מלשון to join).באופן אנטומי, מפרק הוא המקום שבו שתי עצמות או יותר נפגשות – אבל הן לא באמת נוגעות זו בזו. ביניהן יש שכבה חלקה של סחוס מפרקי שמאפשרת להן להחליק כמעט בלי חיכוך. המפרק עטוף בתוך קופסית מפרקית, ובתוכה נמצא גם נוזל סינוביאלי – נוזל שמזין את הסחוס ומשמן את התנועה.כלומר, כדי שתהיה תנועה חלקה הגוף ממש יוצר סביבה קטנה של הזנה והגנה. וככל שאנחנו מניעים את המפרק – אנחנו גם משמנים אותו. הנוזל הסינוביאלי נעשה פחות צמיגי עם התנועה והדחיסה, וכך מסכך את הצירים שלנו (ממש כמו בדלת חורקת).כדי ליפול, המפרקים צריכים להיות משומנים ומוכנים לתנועה. משהו באופן שבו הם נעים זה על גבי זה, ובנכונות שלהם להיפגש ברכות ולקרב את הגפיים אל המרכז, מאפשר לנו ליפול בצורה יעילה יותר – מחוברת יותר ואולי גם רכה יותר.עם השנים, הסחוס המפרקי נעשה לעיתים דק ופחות אלסטי. גם הנוזל הסינוביאלי עשוי להיות בכמות קטנה יותר או פחות צמיגי. התוצאה היא שתנועה שהייתה פעם חלקה ואינטואיטיבית יכולה להרגיש מעט יותר נוקשה.בשיעור היום אחת המשתתפות סיפרה כמה מתסכל להרגיש שהמעברים נעשים קשים יותר – המעבר מישיבה לעמידה או לשכיבה. ואכן, כשכל הדברים האלה נפגשים – סחוס מעט דק יותר, פחות סיכוך, רצועות פחות אלסטיות ושרירים שפחות תומכים – התנועה יכולה להרגיש פחות זמינה, במיוחד אם אנחנו זזים פחות. ואז פעולות יומיומיות פשוטות פתאום מרגישות מורכבות.וכאן מגיע גם עניין הנפילות. כשאנחנו צעירים יותר הגוף מגיב מהר: המפרקים מתכופפים, מסתובבים, משנים כיוון ומאפשרים לנו להתאזן. אבל כשיש יותר נוקשות במפרקים, פחות כוח בשרירים ולעיתים גם ירידה בשיווי המשקל – קשה יותר לבצע את ההתאמות הקטנות והמהירות האלה.ולכן לא רק שנפילות עלולות לקרות בקלות רבה יותר – גם קשה יותר לרדת לרצפה בצורה בטוחה או לקום ממנה.אבל יש כאן גם משהו מאוד מעודד. המפרקים הם מבנים שאוהבים תנועה.התנועה מזינה את הסחוס, משפרת את הזרימה של הנוזל הסינוביאלי, מחזקת את השרירים שמייצבים את המפרקים ומזכירה למערכת העצבים את האפשרויות של הגוף.ולכן דווקא עם השנים אולי אחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו יכולים לעשות עבור המפרקים שלנו הוא להמשיך להזמין אותם לנוע – בעדינות, בסקרנות ובקצב שמכבד את המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו.אז עכשיו רק נותר להוציא סטיקר: ״תנו ליפול בשקט״.תנו לנו לנוע, להכניס תנועה לגוף ולרכך אותו – בשקט, בלי כל המהומה הזו.מאחלת לנו שנדע להתמודד עם נפילות באופן הרך והשקט ביותר, ובעיקר – שיהיה פה כבר שקט, שנוכל באמת לגדול בשקט. |
02/05
| 9:00-18:00