אתמול הקשבתי לאחד השיעורים הראשונים בקורס המעולה ״ראויה לאהבה״ של עינת לב ותמר אוחנה. ותמר אמרה שם משפט שהלך והידהד בראשי. היא דיברה על הרחם. הרחם היא איבר שמסמל באופן מאד מובהק את היצירה. והיא אמרה שכל יצירה היא תוצאה של מפגש.
בואו ניתן רגע למשפט הזה לשקוע.
~כל יצירה היא תוצאה של מפגש~
קודם כל הוקסמתי מהמשפט. אחר כך חשבתי לעצמי שזה מאד ברור כשמדובר בילד. חייב להיות מפגש של משהו חיצוני שנכנס פנימה אל הרחם, פוגש ביצית ומפרה אותה. אבל כשמדובר ביצירות אחרות זה פתאום הולך לאיבוד.
השבועות האחרונים היו מלאי עשייה. משהו בשלב הזה של סוף השנה תמיד מביא איתו את ההתנגדויות של הסוף, את המורכבויות של הפרידה, את הרגעים הדרמטים שכל אחת עוברת בדרכה כשהיא עומדת לסיים משהו. כל אלו קרו כמובן ולא במקרה במקביל לכך שנכנסנו לתהליכי יצירה אינטנסיבים בכל השיעורים של ״נענע״.
לרגע הרגשתי ש״זרקנו״ את החבר׳ה של ׳נענע׳ אולי מהר מדי, או חזק מדי למים.
אחד הדברים שעלה מאד חזק באחד השיעורים הוא התסכול.
צריך רגע להבין את הסיטואציה, אנחנו נותנות משימה של יצירה, ובמרחב: אחת שוכבת לא מסוגלת לזוז, שנייה נעה בחוסר נוחות, שלישית בורחת מהחדר ורביעית נהנית לה מחדוות היצירה.
לפעמים אני שואלת את עצמי, ״אבל למה את נותנת כל כך הרבה חופש, אולי את צריכה לשים גבולות? אולי את אמורה להגיד להם מה לעשות!״ ואז עצמי מזכיר לי את המהות של תהליכים רגרסיבים ואני נזכרת שתהליך יצירה בהכרח חייב לעבור דרך בור שחור, דרך רגרסיה.
אבל מאיפה נובע התסכול?
הרבה פעמים הפחד הכי גדול שעולה בתהליך יצירה הוא ש״אין לי מאיפה להביא משהו״, או ״אני ריקה״ או ״שום דבר מקורי ואותנטי לא יוצא ממני״…
ואז … המשפט של תמר.
~כל יצירה היא תוצאה של מפגש~
עלמה ואני אמרנו לפחות בעשר דרכים שונות- ״אין צורך להמציא״ ״אפשר לקחת משהו שכבר עשינו באחד השיעורים״ ״אפשר לעשות וריאציה על תרגיל ישן״ ועדיין זה לא מרגיע.
ניסינו להסביר להם שגם כשאנחנו יוצרות אנחנו רגע מסתכלות על דברים ישנים שלנו, רגע מסתכלות באינסטגרם על ריקודים שאהבנו או לוקחות משהו שלמדנו באיזה שיעור אחת של השנייה. כלומר, אין דבר כזה יצירה שהיא רק איזה משהו טהור שמישהו אחד עשה מתוכו, מעצמו, יצירה היא תמיד תולדה של מפגש עם משהו מבחוץ, שמשפיע עלי, שנכנס פנימה ומפרה. ואז יש תקופה של הריון ויופי שבסופה מגיחה היצירה החוצה.
אני לא אומרת שזה קל, אני גם לא אומרת שלא נדרש לחצוב עמוק בתוכך כדי להגיע למעיין ולנביעה של מי שאת.ה ומה שבאמת חשוב לך להביא אבל זה לא ״יש מאין״ כי אין דבר כזה.
יותר מזה, אמנות שלא נפגשת עם הבחוץ, שלא נותנת לו לזלוג פנימה, שלא מסכימה לקבל הפרייה היא לא רלוונטית, היא לא פוגשת והיא חסרה.
אני מזמינה אותך לחשוב ולהתבונן על העולם כמרחב מפרה כל הזמן. כך שגם כשאני לא בהכרח מודעת לכך אני יכולה לקבל השראה. ההשראה יכולה לחכות בתוכי תקופה ואולי ייראה ששום דבר לא קורה אבל אז יום בהיר אחד משהו יצא החוצה וזה יהיה מפתיע אולי ומרגש ואולי זה גם יהיה משהו מאד קטן ובהיר.
בברכת שבת שלום
(הציור שייך למיטל פאר ולאנטומיה אינטימית שווה להיכנס ולראות עוד איורים מהממים כמו זה)
אביטל
