לפני חמש שנים כשחזרתי לארץ לימדתי במכינה בחנתון שיעור חמוד בתנועה של עשרה מפגשים. זה היה קצת רנדומלי ואחר כך היה לזה עוד קצת אדוות אבל המחסור במרחבי תנועה הגיוניים לצד הלוז העמוס שלי לא איפשרו לי להמשיך.
בקבוצה הזו הייתה מכיניסטית מהממת והיה לנו חיבור מאד טוב, היה ברור שהגוף שלה צריך, רוצה, ויודע לדבר והיה נורא כיף שהיה אותה בקבוצה.
חמש שנים אחר כך היא יושבת בשנה א של נענע ואומרת לי איזה מדהים זה שפגשתי אותך אי אז במכינה.
אני יושבת בפלאפל המקומי בחנתון וחברה באה ומספרת שהרכב שלה הלך ושהיא מחפשת רכב אם מישהי שומעת משהו. שעתיים אחר כך תלמידה חברה שלא דיברתי איתה המון זמן שולחת לי הודעה שהיא מוכרת את הרכב שלה. אני שולחת את זה לחברה הראשונה והופ נוצר חיבור. זו שפרסמה את הרכב אומרת לי, אני לא יודעת להסביר לך את זה אבל פתאום עלית לי וחשבתי שאני צריכה לשלוח לך את זה.
אני נכנסת לורטיגו בירושלים, אני בת 22, בדיוק חזרתי מהטיול הגדול ואני מבינה שאני חייבת לחזור לרקוד. אני מסיימת שיעור ריליס מהמם ורואה שמתחיל מיד אחריו שיעור שמוגדר לנשים בלבד. אני בכזו שמחה בגוף והיי שאני מחליטה להישאר גם אליו. מגלה שזה שיעור קונטקט אימפרוביזציה, מתאהבת הולכת ללמוד את זה ומגלה שזה משנה את חיי ומניע אותם עד היום…
אני יכולה להמשיך עוד ועוד ועוד אבל אני אעצור ואגיד שכל הדוגמאות הללו עבורי מייצגות עולם שבו אנחנו פתוחים לשינוי, שאנחנו פתוחים למפגש ושאנחנו מסכימים לצאת אל הלא נודע.
לאחרונה התוודעתי למונח ׳סרנדיפיטי׳. המונח הזה מוגדר כתגלית שיש בה אלמנט של מזל, שנעשית שלא בכוונה כאשר אדם מחפש דבר אחר. המונח נקרא על שום המדינה סרנדיפ (סרי לנקה בשפת הפרסים) שבה היה מלך ששלח את ילדיו להרפתקאות כדי שילמדו את חכחמתם ויוכיחו אותה והם מגלים דברים בדרך אקראית כמו תכונות של גמל שהיה לפניהם בדרך מבלי לראות אותו לפני. הסיפור של שאול שיוצא לחפש אתונות ומוצא מלוכה הוא סיפור שמדגיש אפילו יותר את המהות של הרעיון של סרנדיפיות.
בהיותי חובבת שפות ומילים שמתארות תופעות כמובן שמאד שמחתי לגלות שיש משהו שמגדיר את התופעה האהובה עלי בעולם. עבורי לחיות בתודעה כזו זה אומר כל הזמן להיות פתוחה להקשיב לאינטואיציות. עולה לי מישהו פתאום בחלום אני מסכימה לכתוב לו את זה בבוקר, לגשש אולי באמת משהו צריך להתגלות. זה אומר להיות פתוחה, כשאני נפגשת עם מישהו, משוחחת בטלפון, לדעת שגם אם אני לא יודעת מה ״יצא לי״ מזה אני אסכים ללכת עם האינטואיציה להיפגש. אולי רק עוד כמה שנים אגלה מה היה הכדור שהתחלתי לגלגל.
היופי שמתגלה דרך המונח הזה קשור גם בחכמה לראות את הדברים כשהם מתגלים. בויקיפדיה הכותב מסביר שהחכמה היא להסכים לראות את התגלית שהתגלתה בטעות. כלומר להיות בענווה מספקת ובפתיחות מירבית כדי שגם אם זה קרה בטעות, בלי כוונה, בלי שזה מה שתכננתי אני אוכל לקבל את התגלית.כך הוא כותב, מאות תפוחים נפלו מהעץ אבל היה זה ניוטון שפתאום הבין שיש פה תגלית.
בפודקאסט ששמעתי לאחרונה בנושא ונמצא בפינת ההשראה פה בסוף הניוזלטר המרואיינת מתארת את המונח יצירת אקראיות. שבעצם זה נכון שסרנדיפיטי אמורה לקרות בטעות אבל אולי מצבים כאלה של מקריות יכולים גם להיות מתוכננים. במידה מסוימת היא בעצם אומרת תייצרו אקראיות. תיצרו זמנים בלוז שאינם מלאים, תצאו למקומות שאתם לא בטוחים לגביהם, תסכימו להיפגש עם אנשים גם אם לא ברור לכם למה כדאי לכם להיפגש איתם ועוד ועוד ועוד.
כששמעתי את התיאור הזה חשבתי על תרגול של אימפרוביזציה קבוצתית. בכל רגע נתון אנחנו מתרגלים את מציאת הכאוס והאקראיות בתוך הסדר בתוך המבנה החברתי. כשאני נעה מבלי לדעת לאן התנועה הזו מכוונת, איך היא תיראה בסוף ומה המפגש הזה יוליד אני במידת מה מתרגלת על בסיס קבוע תודעה של סרנדיפיטי, תודעה של מפגש לא מתוכנן. אז לכאורה הוא כן מתוכנן, אני יודעת מתי זה יקרה בשעה הזו ביום אבל יש שם שאלה גדולה של ״מה יקרה אם״? מה ייוולד הפעם? לאן זה יקח אותי/אותנו?
אני שומעת כל כך הרבה א.נשים שבשיחות (בעיקר על נענע אבל באמת על כל דבר בסטודיו) שואלים ושואלות במידת מה ״אבל מה יצא לי מזה?״ ואני ממש מבינה שוב ושוב עד כמה השאלה הזו היא לא השאלה הנכונה. כשיוצאים למסע צריך ללכת מתוך האינטואיציה, המשיכה, הקריאה. משם כל כך הרבה דברים עומדים להתגלות כי כפי שאמר כבר דווקטור סוס ״אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים״ החכמה היא לזהות אותם ולא לעבור על פניהם…
בקבוצות השונות שבמרחב שלנו קורים ממש ניסים בשבוע וחצי האחרונים ואני מרשה לעצמי לומר אמן אמן ואמן
יאללה בואו לחקור איתנו סרנדיפיטי ולגלות תגליות שבכלל לא תכננתם לגלות…
