כבני אדם אנחנו מחפשים תמיד את התנועה שבין ה״רגיל״ לבין ה״מיוחד״ או בין ה״חול״ ל״מועד״ בין ה״סתמי״ ל״מקודש״. כשבחיים שלנו אנחנו נשאבים לפעילות היומיומית, הרגילה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו תוהים לגבי משמעות החיים. כשמשימות היומיום מאיימות להשתלט על החיים, מאד קשה להשאיר פתח למפגש עם חלקים אחרים של המציאות. מנגד, לחיות כל החיים בתדר שנמצא בעולם הרוח ולהיות מחובר באופן תמידי לאיזו אמת גדולה ממך, זה גם עלול לקחת מאיתנו משאבים שאינם חוזרים.
התנועה שיכולה להיות מעניינת איך ניתן למצוא את המיוחד בסתמי וברגיל ואת הרגיל והסתמי בתוך המיוחד או אולי למצוא את המעגליות שביניהם. אם נחשוב על זה לעומק יש משהו במציאות שלנו שמבקש שנהיה בתנועה מתמדת בין המרחבים שאנחנו מקיפים את עצמנו בהם כך שנוכל לצד היומיום לפגוש את השבת. יש מונח מקסים שהגה הרב אברהם יהושוע השל שבו הוא מתאר את השבת כ״מקדש בזמן״, זמן שהוא מחוץ לזמן וזו בעצם מתנה שאנו מעניקים לעצמנו כל שבוע.
אני כותבת כעת מאיביזה. הסכמתי לתת לעצמי מקדש בזמן, לאפשר לעצמי להיפגש עם עצמי שוב. אני רוקדת בפסטיבל קונטקט אימפרוביזציה וממלאת לי מצברים. באחד השיעורים עם ג׳ולס בקמן הוא דיבר על הדבר הזה של להיכנס לתוך מרחב ולהפוך אותו לExtra Ordinary והסיפור בעיני היה קשור – כמו תמיד – לנוכחות.
נוכחות היא הדבר הזה שהוא גם חמקמק וגם סופר בהיר. היא קשורה באופן ישיר ליכולת שלי לעשות פעולות שמזכירות לי את עצמי. באופן לא מפתיע הן כולן קשורות בגוף שלנו. אני יכולה להרגיש את המשקל, לשקשק אותו, יכולה להיות בתשומת לב לחוויה החושית שלי שמגיעה מבחוץ – רעשים, ריחות, טעמים, משהו שאני רואה ואני יכולה להיות בתשומת לב לחוויה החושית שמגיעה מבפנים- לעקוב אחרי תחושות פנימיות של כיווץ והתרחבות ועוד.
נראה לי שלפעמים אנחנו חושבים על נוכחות כמצב של שחור ולבן – או שאני נוכחת או שאני לא נוכחת. הרבה פעמים אנשים חווים את עצמם או בצד אחד או בצד השני. אבל עלתה לי מחשבה השבוע שלמעשה נוכחות היא משהו שניתן למקם על סקאלה.
ככל שאני עובדת בתחום הזה של עבודה עם תנועה אני מגלה שאני יכולה לתרגל יותר ויותר ניואנסים של נוכחות, יותר ויותר דקויות. אני יכולה להיות נוכחת במליון אחוז שלי – תחושה שאני בטקס שמאני ושכל מה שקורה עכשיו הוא במרחב המקודש של החיים אבל נדמה לי שאני גם יכולה לקפל כביסה ובכמה רגעים של קיפול הכביסה למצוא הקשבה למשהו אחד שעובר עלי בתוכי. זה לא באמת פשוט כי החיים האלה קשים ואנחנו רוב הזמן צריכים ברגע אחד להיות קשובים למלא אינפורמציה חיצונית לנו ולהגיב אליה.
מה יהיה אם נצליח לא להגיב מיד? מה יהיה אם נצליח לייצר דיליי במציאות כך שהתגובה תהיה אחרי רגע של נוכחות פנימה? אני כותבת עכשיו על המחשב ותוך כדי בודקת האם זה אפשרי ואני שמה לב לדגדוג בכף הרגל לנשימה שלי, לדרך שבה המקלדת פוגשת את האצבעות שלי ועוד.
אני רואה שוב ושוב איך הסיפור הזה של נוכחות דורש תרגול. כמו שכדי להרים משקולות אני חייבת להתחיל במשקל קטן ולאט לאט לעלות או שכדי לרוץ מרתון אני חייבת להתאמן קודם למרחקים קצרים גם נוכחות דורשת תרגול. אנחנו צריכים למצוא מרחבים שבהם אנחנו יכולים לתרגל מעבר מה״רגיל״ ומ״היומיומי״ אל ה״בלתי רגיל״ והמיוחד, אל המופלא. כשנמצאים במרחבים כאלה החושים מתחדדים ויש משהו שמתחיל להיכנס למערכת ולהפוך כמעט לטבע שני.
ולא, גם אני לא מומחית. אני נאבקת ברגעי היומיום לגלות את המופלא, אני דורשת מעצמי שוב ושוב להגיע לסטודיו ולתרגל נוכחות בזמן אמת ואני שוב ושוב מתקשה, ואז מצליחה, ואז שוב נאבקת, ושוב מוצאת. זה המשחק של החיים תכלס, להאדיר את היומיום ועדיין להשאיר אותו יומיומי – לא לחיות בתוך טקס אלא להביא את החוויה הטקסית לתוך המציאות הרגילה.
שבמרחבים השונים בפנטהריי בעצם מייצרים מקדש בזמן. שיעורי הערב – אימפרוביזציה, קונטקט, מחול עכשווי, בלט עכשווי, ריליס והאנסמבל כולם מאפשרים להיכנס למרחב שהוא מחוץ למרחב הרגיל, לקחת אותנו לחוות את המקודש, את הלא מובן מאליו כל שבוע. לא רק בריטריט אחת לשנה. כל שבוע להיכנס ולתרגל את הנוכחות כדי שהיא תוכל לצוץ גם בשאר הימים בשבוע ולקדש אותם.
