מה מייצר מרחב בטוח?

השאלה הזו תמיד נמצאת בלב העשייה שלי אבל בתחילת שנה היא כמובן הדבר הראשון שעולה על דעתי. כתבתי ״כמובן״ על אף שברור לי שזה בכלל בכלל לא מובן מאליו. באופן שבעיני הוא מעט מפתיע, זו בעצם תנועה יחסית רדיקלית לעסוק בשאלה של מרחב בטוח בשיעורי תנועה ומחול. השבוע בשיח שאנחנו עושות עם שנה ג׳ על הנחייה פתחנו בשאלה הזו – מה עוזר לך להרגיש בטוחה במרחב?
אחת המשתתפות אמרה שבמשך חייה היו לה כל כך הרבה מרחבי תנועה בהם היא הרגישה מכווצת. שהייתה איזו אמירה של מה נכון ומה לא, הייתה תחושה שאת ״לא טובה״. עוד מישהי סיפרה איך המורה כעס עליה שהיא נמצאת מקדימה, ואחרת ממש נזכרה שאמרו לה שהיא שמנה. הייתי רוצה להאמין שאנחנו כבר עכשיו בעידן אחר והדברים נראים אחרת אבל האמת היא שאני יודעת מביתי שלומדת במוסד ללימודי מחול שגם שם הדברים הם עדיין קצת כך (לא אצל כל המורים) ושהתופעה לגמרי קיימת עדיין.
אז למה בעצם להתעקש על מרחב בטוח?
בגלל שבעיני זה מובן מאליו, וכך גם התחנכתי בשנותיי הבוגרות, זה נראה לי קצת מצחיק להסביר מדוע חשוב שהמרחב ירגיש בטוח ובכל זאת אציין כמה דברים:הרבה מאד גברים ונשים מרגישים אי נוחות בגוף שלהם- הם בכלל לא יודעים איך להתחיל לנוע איתו. עבור אנשים כאלו רק להיכנס למרחב שעלול להיחוות כשיפוטי מרגיש כמו הדבר הנורא בעולם.אנחנו חיים במדינה שבה עוד לפני המלחמה היו במרחב לפחות 10 אחוז אנשים שבאים עם איזו טראומה מאחוריהם, בטח ובטח בשלב הזה שכולנו מוכי טראומה. עבודה בתנועה שבאה במגע עם עצמנו לפעמים מציפה ומייצרת חוויה בלתי נסבלת. אם המרחב אינו בטוח החוויה הזו אף מתעצמת כי אין מי שיראה ויעזור.הרבה מהנשים (בעיקר) שמגיעות למרחבי התנועה כנשים בוגרות חוו את החוויות שמנינו למעלה. כלומר, הן מגיעות מראש באיזה פחד פנימי שמישהו יגיד להן שהן לא טובות ולא מוצלחות. עיניים טובות במרחב יכולות פשוט לרפא.בקבוצות שלנו אני רוצה לייצר קרבה ואינטימיות. הקבוצה היא חלק בלתי נפרד מהתהליך שעובר היחיד, עבור תהליך קבוצתי משמעותי ונוגע המרחב חייב להרגיש כזה שניתן להישען אליו, להיעזר בו, להרגיש בו ביטחון.אז… איך עושים זאת?
הנה כמה נקודות קטנות שעלו:
1. עיניים טובות – אנשים שמחים להיות נראים בעין טובה. ליצור קשר עין לאורך שיעור עם מישהי.ו שנראה שמשהו קרה להם, או לגשת אליהם בסוף השיעור ולומר משהו שראיתי יכול לשנות לחלוטין את החוויה שלהם.
2. מתן רשות ולגיטימציה- אני זוכרת את אחת התלמידות שלי בקבוצת נשים אומרת ״וואו זה כל כך הרגיע אותי כשאמרת שמותר להעתיק מנשים אחרות במרחב״. לפעמים כל מה שצריך זה שיתנו לנו רשות להיות מה שאנחנו רוצים וצריכים. בשיעורי תנועה בהם יש כל כך הרבה הצפה זה ממש יקר לקבל רשות לעשות מה שאני צריכה.
3. הנכחה – אני חושבת שזה כלי ממש חשוב. כמעט בכל השיעורים שלי במיוחד בתחילת השנה אני מנכיחה את המצב שבו אנו נמצאים ומזכירה שיכול להיות שיש המון המון רגשות שעולים ואני נותנת לכולם תוקף. זה ממש מרגיע ומחבר.

בקורס ההוראה אנחנו כמובן העמקנו והבאנו עוד הרבה מאד דרכים ונושאים ויש משהו באמת מרגש באפשרות לדבר ולהבין את העבודה שלנו כמנחות לעומק.
מאד מעניין אותי לשמוע עוד- מה עוזר לכם להרגיש בטחון במרחב? האם זה רק תלוי זמן? האם יש משהו שהמנחה יכול לעשות שמיד מייצר לכם תחושה שאתן.ם בידיים טובות? מה עוד עולה לכם?
(כמו תמיד מוזמנים.ות לשלוח לי מחשבות בנושא)
אביטל בר צורי בתנועה של ידיים

אביטל בר צורי

מנהלת את סטודיו פנטהריי מנהלת שותפה בבית ספר 'נענע- תנועה מהפנים אל החוץ'. מטפלת בתנועה, מנחה מרחבי קונטקט ואימפרוביזציה, ומומחית בשיטת לאבאן ברטנייף. מאמינה מאד בקשר בין התנועה והגוף לבין הנפש והדפוסים שלנו. חוקרת שוב ושוב את הקשר שבין התנועה בסטודיו לחיים עצמם.

שתפו >>

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנטהריי- מקום לתנועה ויצירה, מרחב שמבקש לקרב את עולם התנועה , המחול והחיבור שבין הגוף והנפש לכך אחד ואחת שחפצים.ות בו. המרחב שלנו ממוקם בקיבוץ גניגר בלב עמק יזרעאל. 

קורסים

02/01
– 03/01
עם עינת גנץ
יומיים של חקירה תנועתית, עבודת גוף- תודעה במרחב ובזמן!
29/01
– 31/01
עם ניצן לדרמן ואביטל בר צורי
מרחב בו אפשר להישען, להינשא, וליפול למעלה. לגלות את היכולת להיתמך על ידי הקרקע, המגע, התנועה, והמרחב עצמו.

הרשמו לניוזלטר של פנטהריי

הצטרפו לעדכונים

מוזמנים ומוזמנות להרשם לקבלת עדכונים על הפעילות