מה קורה במרחב שסביבנו?
למה לנו למפות את המרחב שסביבנו?
דמיינו שאתם יוצאים לרחוב ומישהו מבקש מכם להגיע לאיזה מקום בקרבת מקום שאתם יודעים איפה הוא נמצא. ברגע אחד משהו בראש עושה חישוב ומתחיל להורות- צריך להמשיך ישר ברחוב הזה ולפנות ימינה ואז לרדת במדרגות ברחוב אחר ומשם לפנות שמאלה להמשיך עוד קצת ישר ולהגיע. אבל מה אם המקום שאתם רוצים להסביר לו איך מגיעים אליו נמצא בקצה סימטה במעלה מדרגות פיתולי בפינה הימנית?
ובכלל מה אם אני רוצה להסביר לבן שלי איך להגיע לשק״ש שתקעתי בארון הפינתי בבית?
בעזרת הגוף שלנו אנחנו מגלים, מגלמים ומגלפים את המרחב שסביבנו. כלומר כשאני מצביעה על מקום חבוי אני מגלה את המרחב. כשאני נעה ויש כל מיני ״חללים״ שנוצרים בין הגוף שלי לבין עצמו אני מגלפת את המרחב שסביבי וכשאני ממש צועדת בתוך המרחב שסביבי בתוך תבניות מסוימות (נגיד על השביל ולא לידו או דווקא על הכביש ולא על המדרכה) אני מגלמת את המרחב הזה.
המרחב גם מגלה, תומך ומרחיב (שימו לב לקשר המילולי) את תנועת הגוף שלנו. אם לא היה שום דבר שהייתי צריכה להושיט אליו מבט, ראש, יד, רגל ועוד אז לא הייתה לי סיבה להיפתח. אולי הייתי נשארת כל הזמן צמודה לעצמי ועומדת במקום. אבל זה לא כך, המרחב מושך אותנו, הוא גורם לנו להיפתח כשיש מקום מאד גדול וגבוה , ולפעמים להתכווץ כשהמקום קטן וצפוף באנשים, כשאני צריכה להגיע לחגורת הבטיחות שלי אני אולי אסתובב ואושיט את היד אל החגורה שמאחורי. כלומר Space Matters יש בו חומר והוא גם משנה, הוא משנה את מה שאנחנו עושים ומה שאנחנו נבחר לעשות.
וכמו בכל דבר שאני אוהבת בתחום הזה של התנועה הסומטית ושל החקירה של לאבאן ברטנייף, ככל שאני מבינה שיש סביבי מרחב ומתחילה למפות את המרחב הזה כך גם היכולת הפונקציונאלית שלי – כלומר התפקוד של הגוף- שלי וגם היכולת ההבעתית שלי – כלומר האופן שבו אני מתבטאת ונעה בחופשיות- מתפתחות.
למעשה ככל שאני יותר מבינה את המרחב שסביבי ויכולה לגשת אליו אז אני מתאמנת על רוטציות מורכבות שדורשות תמיכה של הגוף – תמיכה של המרכז, של הנשימה של השרירים והמפרקים. אני ניגשת למקומות ״חשוכים״ בשדה הראייה שלא הייתי חושבת לבקר בהם – כמו למשל הנקודה שנמצאת למטה ומאחוריי או זו שנמצאת באלכסון הימני אחורי למטה. כשאני מתאמנת בלהושיט את עצמי למרחב וממפה את הכיוונים שלו, אני גם מספקת לעצמי התנסות בלצאת החוצה מעצמי, אולי מעבר לטווח הנוחות שלי, מעבר למוכר והידוע.
אנחנו משתמשים הרבה במונח משיכה מרחבית וגם בכוונה מרחבית והם שניהם כמו הפוכים וגם משלימים. כשאני בכוונה מרחבית אני מושיטה את עצמי ושולחת את עצמי למקום אחר עם כיוון ברור וכוונה אבל כשאני נמשכת, משהו חיצוני כמו אומר לי בואי בואי ואני מרשה לעצמי להימשך אל המקום הזה ולהרגיש את המתח בין מה שמושך אותי למה שעוד משאיר אותי עם הצד השני על האדמה. יש משהו נפלא ומופלא בלהרגיש גם את ההימשכות וגם את הכוונה בו זמנית.
לאבאן קרא למרחב הזה שנמצא סביבנו כשאנחנו מושיטים רגל וידיים הכי רחוק מאיתנו מבלי לזוז- עוד לפני שאנחנו נמשכים רחוק יותר- הקינספרה. זו כמו הבועת הגנה שלנו, החצר של הבית (אם הבית זה הגוף) ולמעשה היא המרחב ששווה לנו להתחיל להכיר סביבנו. מציעה לכם להתחיל מלחפש את המרחב הזה ולשים לב- כמה אני אוהבת להגיע עד לקצוות שלו וממש לצבוע אותו? או שאולי אני מעדיפה להישאר בתנועה מאד קרובה לגוף? או כזו שנמצאת איפה שהוא באמצע? רק תרגישו את ההבדל בין להושיט יד למעלה או למטה או למעלה וקדימה (אלכסון) או למטה ואחורה (אלכסון) כבר האנרגיה משתנה, החלל והרגש משתנים.
