הימים הם ימי סוף אוגוסט וקרה לנו בפנטהריי כמה עניינים טכניים שבגללם הניוזלטר המתוק שלנו לא נשלח בקלות. עשינו כמה תיקונים ואנחנו עושות ניסוי כלים לבדוק אם עכשיו הוא מגיע ליעדו. הניוזלטר הזה הפך להיות הבית שלי בשנתיים האחרונות לתת למילים ולתובנות לצאת ממני אל העולם ומרגש אותי מאד להנגיש אותו לכל מי שרוצה לקרוא בו. אז אמנם אנחנו לרוב שולחות אותו כל יום שישי בצהריים הפעם הוא נשלח אליך ביום שלישי בבוקר קצת כמו ברכת אמצע השבוע:) וכדי שלא יהיה סתם ניסוי כלים הנה מחשבותיי מהימים האחרונים –
בארוע סוף השנה ב׳נענע׳ הקראנו, עלמה ואני, כמה מילים. בתוך המילים הללו תיארנו את הדבר שעבדנו עליו הרבה מאד השנה והוא האפשרות להחזיק את שני הכיוונים.
בתוך התחום שעלמה יצרה ומלמדת ונקרא ״אקולוגיה גופנית״ היינו הרבה זמן באלמנט העץ. אחד הדברים המיוחדים והחזקים ביותר באלמנט זה היא היכולת שלו להחזיק את שני הכיוונים ולגדול בזכות זאת. העץ גם שולח שורשים מטה לתוך האדמה וגם ככל שהשורשים נשלחים עמוק יותר כך הצמרת נהיית רחבה יותר ומלאה יותר וגבוהה יותר.
בהתאם לכך גם בתנועה של הגוף ככל שאני מקרקעת את כפות הרגליים ושמה לב לשליחה של האנרגיה ושל התנועה לתוך האדמה כך תהיה לי יכולת להתרחב, להרגיש את השדרה ולהזדקף. למעשה כדי להצליח להגיע למנח שבו אני מוצאת איזון ואולי דווקא אין בו תנועה נראית לעין (למשל ביוגה) יש המון תנועה פנימית שקורית שבה אני שולחת את עצמי לכל הכיוונים. לפעמים אנחנו נקרא לזה להחזיק את ה Counter tension כך שכדי שאני אוכל באמת לעוף גבוה בלי ליפול אני חייבת לזכור איפה האדמה או אם אני רוצה להצליח לעשות עמידת ידיים אני צריכה לשלוח את הרגליים כלפי מעלה בזמן שהידיים נשלחות למטה.
באנגלית הם משתמשים לפעמים במינוח "root to rise״ שיש בו משהו מאד פואטי. ביכולת להתקרקע ולהשתרש על מנת לגדול ולהאיר. לפעמים לוקח זמן ללמוד את היכולת הזו בגוף. הוא רוצה להמשיך לכיוון אחד וללכת איתו ופה הוא מתבקש גם ללכת עם הכיוון אבל גם להשאיר את המשיכה לכיוון ההפוך.
ואיך זה בא לידי ביטוי בחיים? נדמה לי שכולנו נהיים ממש מומחים בזה בשנה הזו. להחזיק את הגם וגם. הייתה השבוע סערה סביב נועה ארגמני המתוקה שבחרה לומר שלמרות החטופים ולמרות המצב מגיע לה ולנו לרקוד ולשמוח. הקולות שהתנגדו לא יכלו להכיל שני כיוונים שפועלים בו זמנית. זה מורכב מדי, זה קשה מדי ולפעמים לא ברור איך עושים את זה. אבל האמת היא שנועה בדרכה נגעה בשני הכיוונים שכולנו חיים איתם מהיום הראשון של המלחמה. הכיוון שמושך לעבר החיים, ההנאה והתנועה וההתענגות עליה ומנגד הקול שמושך לעבר האבל, העצב, שמבקש להשאיר את הכבוד (וגם הכובד) בכל מה שקשה.
אני חושבת שבאמת באמת אין קול אחד טוב יותר מהשני וגם בעצם בעולם שלנו אין באמת איזון אבל במצב בריא וטוב אני יכולה לזכור שיש גם את הכיוון השני, אני מסוגלת למשות את עצמי מכיוון שמושך רק לכיוון אחד בזכות העובדה שאני משאירה את המשיכה גם לכיוון השני ויותר מזה אני מבינה שאני אגיע גבוה יותר, חזק יותר ואולי יעיל יותר דווקא כי אני אזכור שיש תמיד שני כיוונים לכל תנועה.
אולי זה יביא שלום…
