אנחנו נוטים לחשוב על התנגדות כדבר שלילי. משהו במילה הזו מייצר קונוטציה של ׳לא׳ של ללכת כנגד. והרי כולנו כל כך מעדיפים ׳ללכת עם׳. להרגיש בזרימה, להיות בתחושה שההרמוניה היא הכוח המוביל בחיים שלנו.
תמיד בשלב הזה בשנה אני מגיעה לעסוק בנושא שבוודאי אם אתם עוקבים אחרי כבר קראתם עליו – ׳מעגל הסיפוק׳. אותן איכויות תנועה שמתפתחות אצלנו באופן נוירולוגי כתינוקות והופכות בהמשך לאיכויות שניתן לגשת אליהן: Yield-Push-Reach-Pull. (לקריאה מאמר שכתבתי על כך ניתן ללחוץ כאן)
כל אחת מהאיכויות הללו היא עולם ומלואו וקשורה ביכולת שלנו לנוע מתוך התמסרות לדחיפה להושטה ומשיכה. היא קשורה במהות שלה לחקירה וחווית הצלחה. כשתינוק מצליח לקרב אליו ולהביא אל הפה משהו שהוא רצה זו חוויה של הצלחה ובבסיס שלה יש כמה וכמה פעולות שלכאורה הן פשוטות אבל הן כמובן מורכבות מאד.
היום אני רוצה לתת דגש על איכות אחת שעבדנו איתה השבוע והיא מהאהובות עלי ביותר והיא ה Push הדחיפה.
כל תנועה, מקורה בהתנגדות.
תקראו רגע את המשפט הזה ותהרהרו בו. תנסו להחליף את המילה התנגדות בדחיפה, בהשתרשות, במפגש. כל אלו יהיו גם הן נכונות כיוון שהמילה התנגדות הכוונה היא לבוא לכיוון כוח באותו האופן שהוא בא אלייך (נראה לי שזה כבר איזה חוק פיסיקלי ממש). כששני לוחות טקטונים נפגשים אחד בשני הדחיפה המשותפת מייצרת הר. זה לא קטן, זה כוח ענק.
כשתינוק שוכב על הבטן והוא מבקש להרים את הראש הוא יהיה חייב לדחוס את הבטן ואת עצם הערווה אל הרצפה על מנת שהראש ישתחרר. כלומר בכל דחיפה שלנו את הרצפה נוצרת תנועה, נוצר משהו שיכול להשתחרר לחופשי, להיות בתנועה ובהמשך לאפשר לנו לנוע.
כל תנועה מקורה בהתנגדות. אפילו כדי שיווצר הר שני לוחות טקטונים צריכים לדחוף האחד כנגד השני. התנועה הזו מייצרת משהו חדש, חגיגי מיוחד. לפעמים כדי להיפגש באמת אני צריכה לבוא אליך כמו שאתה בא אלי. אז מול כוח מתפרץ אני אצטרך להשיב בכוח מתפרץ. כששני אנשים נשענים זה על זה הם למעשה דוחפים האחד כלפי השני. אבל אם אחד מהם יחליט לא לדחוף כנגד וייעלם או יימנע מלהתנגד ולדחוף חזרה האדם השני ייפול. הוא ירגיש שלא פגשו אותו איפה שהוא היה, ׳שלא ראו אותו׳.
אני שמה רגע בצד את הנושא של אלימות. כשמישהו בא מולי בכוח מתפרץ אלים יש עוד דרכים להתמודד עם זה ולא בהכרח מפגש חזיתי תהיה התשובה. אבל כרגע אני לא מתייחסת לזה אלא מדברת פשוט על כוח מתנגד שנותן דחיפה. כמו שאני דוחפת את הקרקע כדי לנוע. כוח כזה הוא אינו בעל ׳ערך׳ של טוב ורע. הוא פשוט כוח של דחיפה.
כשתינוק דוחף את דפנות הרחם בבטן של אמו הוא מקבל מלא אינפורמציה על המיקום שלו, על הגוף שלו ומתפתח, כשפעוט דוחף את האדמה על מנת לעלות על שש או לעבור לישיבה הוא מקבל המון מידע על הגוף שלו, על היכולות שלו והוא לומד וכשנער מתבגר דוחף ומתנגד וצועק מול ההורים שלו, אם פוגשים אותו ונעמדים מולו עם אותו הכוח הוא יוכל להרגיש את המהות שלו, את המרכז שלו ולפתח את האני והעצמי המלא שלו.
ככה התנגדות חשובה. היא מייצרת ממש תחושה הן פיסית והן רגשית של הגבול שלי. איפה אני מתחילה ואיפה נגמרת.
אבל, האם יש דבר כזה התנגדות יעילה? זו מבחינתי המהות אולי של כל מה שעניין אותי לכתוב. וכן, כשהתנגדות מגיעה מתוך התמסרות היא יותר אפקטיבית. יש משהו מאד מאד שונה בדחיפה של האדמה מבלי להשתרש אליה קודם. זה מרגיש מאד נוקשה, מאד לא מספק. אם אני קודם באמת מגיעה ומרשה לעצמי להתמסר לאיפה שאני נמצאת אז יכולה להיות התנגדות יעילה. כשתינוק נולד הוא קודם מרפה ונמצא בנוכחות ערה בגוף, רק אז הוא מתחיל מתוכה לדחוף.
איך זה נראה בחיים? אולי רגע של נשימה לפני שאני באה להתווכח ולהתנגד למשהו שאני לא מסכימה איתו, אולי זה בא לידי ביטוי ממש במגע שנייה לפני שנפגשים להתמודד עם משהו שלא נעים לנו לעסוק בו, אולי ממש בהרפייה אל האדמה כדי שאני אוכל משם להתחיל לנוע ואולי זה רק בהתכווננות. כל האפשרויות הללו יכולות להביא אותנו להיפגש מתוך חיבור והפעלת כוח שנותן לנו פידבק ואנרגיה פנימה למול כוח שרק יוצא החוצה ולא מחובר ואז הוא גם פשוט הרבה פחות אפקטיבי.
ייתכן שהמלחמה משפיעה על הנושאים שאני נוגעת בהם יותר ממה שאני יכולה להבין ועם זאת שום דבר ממה שכתבתי לא עוזר לי להבין מלחמות או להיות חכמה גדולה לגבי ההתנגדות והדרך הנוכחית. אבל אני כן ממש מחזיקה אמונה שאולי יום אחד נוכל להפעיל כוח והתנגדות משותפים עם שכנינו שיביאו לצמיחה ולא לאובדן כה גדול.
שבת שלום
אביטל
