הליכה.. זה פשוט מורכב…

בתכניות השבוע חצינו את קו האמצע. בדיוק עכשיו הסמסטר הראשון מסתיים ואנחנו עושות מה שכל ילד עושה בשלב מסוים בהתפתחות שלו – חוצה את קו האמצע ויוצר אלכסונים. כמובן שבאופן לא מפתיע (יש יגידו מכוון) נכנסנו לעסוק באלכסונים. 

מה הסיפור עם האלכסונים בגוף?

שהם מציעים את התימה האהובה עלי ביותר- פשטות ומורכבות. למשל, קחו את מעשה ההליכה. מצד אחד סך הכל להביא רגל ויד נגדית תוך העברת משקל אופקית ושליחה של הרגל קדימה ולמטה. פעולה שהחל מגיל שנה פלוס בו התחלנו לעשות אותה אנחנו עושים אותה כל הזמן ללא מחשבה מיותרת. מצד שני, אם לרגע נותנים פוקוס לצעידה הזו, לכל דקה ודקה לאורך הדרך שמים לב לדקויות, למורכבות. למעשה ׳אימגרד׳ הייתה אומרת שאף אחד מאיתנו לא הולך ״נכון״. במובן הזה שכולנו מפצים באופן כלשהו. לכולנו יש איזה שהוא דפוס שבא לידי ביטוי גם בהליכה.

אולם, חלקנו ממש מחזיקים אזורים בגוף, שוכחים את הראש ולפעמים ממש שוכחים את המרכז. כששוכחים את המרכז ותנועת ההליכה הופכת להיות מכנית כלומר יד ורגל נגדית או אז איבדנו את הקשר של האלכסונים שקוראים לו גם Cross Lateral Connection. התנועה האמיתית שיכולה להוביל להליכה קצת יותר מעמיקה היא תנועה בה יש שרשור של שרירים שפועלים זה אחר זה בתיאום מושלם לאורך האלכסון בגוף שלנו. 

אני ממש ממליצה לכם מיד לאחר שתקראו מה שכתבתי לצאת להליכה ולהתבונן בהליכה שלכם. לשים לב איפה המשקל שלכם? מה קורה בכפות הידיים? מה קורה בכפות הרגליים? האם יש קשר בין האגן לבית החזה ולראש? 

בתור ״חנונית״ של אנטומיה ותנועה כל זה כל כך מרתק אותי שאני יכולה למצוא את עצמי שעות בוהה באנשים הולכים (עוד המלצה לשעת הפנאי…). אבל האמת היא שזה לא באמת מה שחשבתי לשתף.

 תכלס כמעט כל שנה כשאני מתחילה ללמד את האלכסונים פתאום החדר נהיה יותר סמיך, יש פרצופים קצת מזוגגים, עולות המון שאלות או שיש איזו קפיאה. זה השלב שכל המורכבות מתחילה להציץ בו. המוח מנסה להבין דברים, הוא רוצה לסדר את התנועה שתהיה לו בהירה הוא רוצה לדעת מה עומד לקרות. אבל ברגע שאנחנו מתחילים לחצות את המרכז באופן אלכסוני אנחנו גם מזמינים חציית מישורים ופתאום התנועה הופכת מחד מימדית או דו מימדית לתלת מימדית לבעלת נפח של 360 מעלות וזה יכול להיות מפחיד. 

השבוע הבנתי שני דברים על הרגע הזה –

1. כמו שהזכרתי קודם, ברטנייף מדגישה שהשלב הזה חייב לעבור דרך המרכז. כלומר לא מספיק להזיז את יד ימין ורגל שמאל כדי לומר שיש ״קשר קרוס לטרלי״ אלא חייבת להיות תנועה שיש לה שרשור ורצף העובר דרך המרכז. ולמה זה גאוני? כי אם אני נאבדת בתוך החוויה של האלכסונים זה אומר ששכחתי את המרכז. כל שינוי משמעותי שהוא בעל ערך צריך להיות כזה שעובר דרך המרכז ולא מדלג עליו. מה המרכז שלי בחיים עצמם שכשהוא נאבד אני אבודה בתוך אלכסונים ורוטציות?

2. בגלל שהתימה פה היא מורכבות ופשטות האם אני יכולה ברגעים שבהם המורכבות מציפה אותי וכל השאלות עולות להביא פשטות? הליכה, זחילה פשוטה סימון האלכסונים עם הידיים… כל דבר שהוא הכי פשוט יכול להכניס כל כך הרבה שקט לתוך התנועה. אולי בכלל לחזור שלב אחד אחורה ולנוע ב״סדר״ עם ימין ושמאל. אולי ניתן רגע לעשות את המשימה המורכבת ביותר ו״לא לחשוב״? מה יקרה אם אני אסכים לתת לאלכסון לקחת אותי? זה אומר לצאת מ״תיבת נח״, מאזור הנוחות ולהסכים לצאת מהרחם לתוך העולם, לתוך המורכבות שלו וכל מה שהוא מייצר. 

השבוע כל הזמן עלתה בי המילה סוריאליסטי לגבי המצב שלנו והסתכלתי על הפירוש – 

חלומי, לא מציאותי, דמיוני, אבסורדי

מבין ההגדרות האלה הכי התאימה לי המילה לא מציאותי. המציאות שלנו היא לא מציאותית ויש לי תחושה שכשכל זה יהיה במידת מה מאחורנו פתאום נצליח להבין עד כמה לא מציאותית הייתה המציאות שלנו. 

אבל… אנחנו מתרגלים גם למציאות הזו ולעת עתה היא המציאות שלנו. אני פשוט מבינה שבתוך המציאות הזו כל מה שאני יכולה לעשות זה להמשיך לעבוד את העבודה הפנימית, גופנית המעמיקה שעושים פה. בפברואר ותחילת מרץ יש מלא מלא עושר ואני כל כך בהודייה על כך. בואו בואו הצטרפו!

וכמובן אם טרם התבוננתם במה זה אומר קורס הכשרה בלימודי לאבאן עכשיו זה הזמן!!

שבת שלום 

אביטל