הניוזלטר הזה התחיל מתוך הרצון שלי לתת לחומרים שעולים בסטודיו להדהד לתוך המציאות והחיים. אולם, בשבועות האחרונים, המלחמה והבחוץ היו כל כך חזקים שהם השפיעו על מה שקרה בסטודיו והנושאים שהרגשתי צורך לדבר עליהם. אני מרגישה שמשהו בזמן שעבר, הפך את מה שקורה בחוץ לאט לאט לדבר שניתן לווסת ולמנן את הדרך בה הוא משפיע עלינו ובאופן מבוקר אנחנו בוחרים כמה נכנס פנימה, כמה נשאר בחוץ וכמה מזה משפיע עלינו.
וכך השבוע אולי לראשונה הרגשתי איך אני מצליחה להפוך את הסדר והחומרים שעלו בסטודיו ממש תמכו במה שקורה בחוץ. התחלנו לגעת בשלבים ההתפתחותיים או הארגונים הגופנים שאנו מפתחים כתינוקות על מנת להפוך לפעוטות ואחר כך אנשים בוגרים שמסוגלים לצעוד על 2 רגליים. בגדול ניתן לומר שהיכולת שלנו לצעוד על 2 רגליים התחילה לא מעט בעיות ואתגרים וכמובן הביאה איתה גם המון מתנות. אחד הדברים שהתפתח בזכות היכולת שלנו לצעוד היא ההפרדה בין השימושים השונים של הגפיים העליונות והתחתונות שלנו. אולם, בתור תינוקות הארגון הגופני הראשון שאנחנו חווים הוא הקשר שבין המרכז לקצוות (Core Distal Connection).
אירמגרד ברטנייף, אותה אני מלמדת, (לקרוא עליה אפשר כאן) אומרת על השלב הזה כך:
"The whole body is connected, all parts are in relationship. change in one part changes the whole. When we acknowledge relationship between parts of the body, it makes possible both differentiation of the parts and integration of the whole”
הקשר בין המרכז לקצוות הוא הארגון הגופני הראשוני שאנו חווים כתינוקות. הרגע הזה שבו אנחנו מרגישים שאנחנו אחד עם העולם, שכל החלקים מחוברים. כשהמוח אומר ליד לזוז גם הראש והרגל והזנב רוצים לנוע. יש מין תנועה מאד בסיסית של פנימה והחוצה והיא מתרחשת כבר ברחם. ברחם ככל שהעובר גדל התנועה הזו מקבלת התנגדות מדפנות הרחם וכך מתחילה להיווצר תחושת המרכז. זו לא תחושה ברמה התודעתית אלא ממש בפיזי, השרירים מתפתחים, החיבורים מתהווים.
בתור אנשים שכבר בגרו וגדלו, עברנו את תהליך הנפרדות שלנו. בתהליך הזה למדנו להפריד בינינו לבין הדמות המטפלת בנו, בינינו לבין העולם וגם להפריד בתוך הגוף בין החלקים השונים ובין התפקודים השונים שלהם. הבעיה היחידה היא שלפעמים אנחנו צולחים כל כך את השלב הזה ומאבדים תחושה מאד בסיסית שלנו – שהכל הכל מחובר. בתקופה הזו במיוחד אבל גם בתקופות אחרות אני שומעת הרבה את המשפט ״אני צריכה לאסוף את עצמי״ או ״אני מתפרקת לגורמים״ ״אין מה שיחזיק אותי באמצע״… כל המשפטים הללו מנסים לתאר את אותה החוויה. התחושה שמשהו נוזל ממני, שאני לא מצליחה למצוא את נקודת העגינה סביבה הכל יכול להתחבר.
מה היה קורה אם היינו יודעים באופן בהיר בתוך הגוף שהכל מחובר? שהכל קשור? שלכל חלק יש דרך להתחבר לחלק אחר?כשאני נמצאת במצבי קיצון שכאלו שאני מאבדת את המרכז, כשאני מרגישה ׳מפוזרת׳ או שהחלקים שלי מושלכים לכל עבר אני חוזרת אחורה לבייסיק. לשלב הראשון, לדבר הכי הכי פשוט שאני יכולה לעשות. אני נשכבת על הרצפה כמו כוכב, מתכנסת לעובר ושוב נפרשת כמו כוכב. תלמידות שואלות אותי לפעמים – איך את יכולה לעשות את זה שוב ושוב? איך את לא משתעממת? והתשובה היא ׳ Beginners' mind׳.
אני כבר שנים מתכנסת ומתרחבת וכל פעם מגיעה לזה כאילו זו הפעם הראשונה. שואלת את אותן שאלות שהן עבורי שאלות חיים:- איפה המרכז שלי היום?- מה מחבר את החלקים שלי אל המרכז?- איך התנועה יכולה לעזור לי?
באופן עקבי, פעם אחר פעם התשובות מתגלות. כל פעם עוד ניואנס, עוד הבנה, עוד הפנמה.מזמינה אותנו בתקופה הכל כך מורכבת הזו לחזור אחורה, לפשוט, לבסיסי, למוכר. לזכור שכמה פשוט ככה מורכב…
שולחת ברכה ותקווה לחזרתם של השבויים עכשיו כבר עכשיו, שולחת תקווה וידיעה שכל החיילים חוזרים כבר מעכשיו חזרה והשלום מתקרב.
אמן.
