מרגישה שאני יוצאת מערפל.
אני לא יודעת להגדיר את הערפל הזה. יש בו סמיכות של אוגוסט ויש בו תחושה שחיקת מלחמה, ויש בו את הסטייט אוף מיינד של ״פגרה״ ויש בו גם הרבה אין שצריך להתמודד איתו.
הבנתי בחודש וחצי האחרונים את הקשר שבין פנאי – פניות ויצירתיות. גיליתי שכשאין לי פנאי אני לא מצליחה להיות פנויה וזה אולי קצת ברור אבל גם גיליתי שכשאני לא פנויה אני לא מצליחה למצוא פנאי וזה היה קצת יותר מעניין. פנאי יכול להיות קשור לזמן. ובאמת באוגוסט עם ילדים בהחלט קשה מאד למצוא פנאי. אבל האמת היא שלפעמים היה לי קצת פנאי. לפעמים מצאתי את עצמי יושבת לאיזו שעה שהצלחתי לארגן לעצמי, או שישבתי על הנחל ולכאורה יכולתי לתת לעצמי רגע לחשוב קדימה אבל הסטייט אוף מיינד ששהיתי בו לא הצליח לאפשר לי להתפנות. לא יכולתי לחשוב קדימה, לא יכולתי להיעזר בפנאי שלכאורה קיבלתי על מנת להתפנות.
הבעיה היא שלמר פנאי ולגברת פניות יש ילד מקסים שנקרא יצירתיות. וכשהם לא בתקשורת זה עם זה הילד נעלם או יותר נכון נאלם, אולי הוא משחק במחבואים אבל הוא בהחלט לא בנמצא. וכך כבר כמה שבועות שאני מבינה שאין לי את זה. פשוט אין לי. אין לי פנאי ואין לי פניות וגם כשיש לי פנאי אני לא מצליחה להתפנות באמת וכשאני לרגע מתפנה מיד הפנאי מסתיים וזה כמו בדיחה גרועה על שורש פ.נ.ה ופ.נ.א ומה קורה כשמשנים ה׳ ב א׳ או משהו כזה.
והיצירתיות? היא חמקמקה. מה קורה לכוח היצירה כשאין לו דלק?
אני כותבת כל כך הרבה על הצורך לשהות ולהיות ב Yield על מנת להצליח לדחוף ולתת לכוחות היצירה לעלות ואני מבינה שפנאי ופניות קשורים בזה. כן, תכלס נחתי בחופש. אפילו נהנתי לא מעט עם ילדיי. היה לי הרבה טבע ומים והיה לי הרבה אהבה וגם מתיקות אבל לא היה לי זמן לעצמי. איזה דבר קטן ועם זאת ענק… לא הצלחתי. פשוט לא הצלחתי לעשות את מה שאני מטיפה לו. קצת זמן לעצמי, לשים מוזיקה ולרקוד.. מסתבר שכמו כל מי שעבורן בניתי את הקורס הדיגיטלי גם אני זקוקה למסגרת שתתן לי את הפנאי ואולי את הרשות לתת לעצמי זמן לעצמי.
אוף איך כל שנה מחדש הלמידה והמסרים האלה מתגלים שוב ושוב ואני נאלצת שוב מהתחלה, כאילו לא עברתי את זה שנה שעברה, להבין שלא ניתן לדלג על שלב ההזנה העצמית כדי להצליח במה שאני עושה. זה פשוט לא עובד. ואולי זו הספירלה של החיים שמפגישה אותי שוב עם הרגע הזה בזמן שבו אני צריכה לבחור בעצמי שוב, לאהוב את עצמי שוב, להאמין בעצמי שוב.
הדבר המצחיק כמובן הוא שכמו שֿ״שאדם צועק את שחסר לו״ כך גם אני ״מלמדת את שחסר לי״ ולמעשה הפעימה של אמנות הגילוי בתנועה שאני מלמדת בה קבוצת נשים שבועית היא מה שמחזיק אותי בשפיות לאורך השנה (לצד שאר התכניות כמובן אבל משהו בשעתיים וחצי המזוקקות עם נשים עושה את העבודה). למעשה הבנתי שאולי אסור לי להפסיק את הפעימה הזו בחופש הבא (מי יזכיר לי?) … אולי גם לך יש תחושה דומה? אולי גם אצלך סוף הקיץ משאיר געגוע לעצמי? אני מזמינה אותך להצטרף למשהו שנותן פנאי, פניות ויצירתיות בו זמנית…
בואו, בואו לנוע, בואו יחד איתנו למצוא את עצמכם מחדש ולהתרגש ממה שתגלו…
חוץ מזה הורדנו את המחיר של הקורס הדיגיטלי והוא באמת פה כדי לתמוך בתקופה הכל כך מורכבת הזו סביבנו!
מקווה להתראות בתנועה!
אביטל
