כהרגלי יש לי אהבה גדולה לאיך השפה מצליחה לפעמים להעביר איזה רעיון עמוק יותר. כשזה קורה אני מרגישה שמשהו בתודעה וגם ברגש שלי נפתח.
לפני כמה זמן עליתי על חיבור לשוני שהפתיע אותי בין המילה פצע לבין המילה להפציע. אני מדמיינת שהיה שם איזה מישהו שעבר עמוקות דרך איזה שהוא פצע ופתאום משהו קרה והוא יצא אל העולם מחוזק יותר ועם איזו מתנה גדולה יותר ואז הוא אמר לעצמו : ״אני אקרא לתהליך הזה להפציע״ וכך הגיעה המילה הזו אל העולם. האמת שגם אם לא היה שם אף אחד ושתי המילים נוצרו באופן רנדומלי לגמרי מאותו השורש עדיין זה מרגש כי זה אומר שלשפה יש כוח רוחני להעביר מסר…
השבוע (שוב) עבדנו על נפילות. קצת כמו שאין דבר כזה לסיים להתנסות בנשימה או בעבודת מרכז או בעצם בכל דבר שקשור לגוף (ולנפש) כך גם אי אפשר באמת ״לסיים״ לעבוד על נפילות ולהגיד זהו אני את שלי עשיתי.
יש לי תעודה… אבל בהחלט יש כל הזמן התקדמות ומפעם לפעם ניתן לראות איך הגוף מעז לשחרר עוד קצת, לתת עוד קצת ולהתמסר עוד קצת.
כשעבדנו עם הנפילות הבנתי שוב את היופי הזה שנפילה מביאה מומנטום ותנועה. כשאני נופלת אני מצד אחד נעזבת וזה מפחיד אבל אני גם בעצם לוקחת את עצמי ומשנה את מרכז התמיכה שלי. כשאני עושה את זה אני פתאום נותנת הזדמנות שלא הייתה קודם אני מסכימה ליפול אל הלא נודע ולקוות שמתוכה משהו יקרה. אני חושבת שיש שתי אפשרויות (בטח יש עוד ומוזמנימות לכתוב לי מחשבות) של תוצאה לנפילה. האחת היא באמת שאני אפול ואתרסק והשנייה היא שאני אצליח תוך כדי הנפילה לגלות איזה שהוא נתיב תנועה ואשתמש במנוע שהנפילה יצרה כדי לקחת את עצמי בכיוון אחר.
בשתי האפשרויות הללו בעצם יש לנו את אותה התחלה והסיום לכאורה שונה אבל בעיני בשתי האפשרויות יש הזדמנות לגדילה.
באופציה הראשונה – המתרסקת – או אם אפשר לתת לה מסגור חדש אז היא – השומטת- יש מסה רצינית שנופלת לגמרי ואז אני אצטרך לעבור דרך כדי להצליח להרים את עצמי ולהיעמד מחדש. זו עבודה שאני חוקרת אותה כבר כמה שנים בסדנאות של ״שומטות״.
באופציה השניה- זו שנותנת לנפילה כיוון ואפשר גם לומר שבעצם מצליחה ליפול תוך כדי קבלת החלטות, יש איזו הסכמה לא לשחרר הכל בבת אחת אלא בשלבים. קודם אני משחררת אזור אחד ואז את השני ואז את השלישי, ואני גם משתמשת בכיוון ״מעלה״ כלומר אני מנסה לכוון את הנפילה שלי כלפי מעלה ולא כלפי מטה. כל הניואנסים הקטנים הללו מאפשרים לי לקבל החלטות תוך כדי תנועה ואז באמת לשים לב לאן הנפילה תיקח אותי ואולי משם כבר תגיע תנועה חדשה.
סך הכל גם בנפילה הזו וגם בנפילה הזו אנחנו מדברות על רגע שיש בו פצע. רגע של כאב, של פחד אולי אפילו של משהו שאני אפילו לא ידעת שמפיל אותי. אני יכולה לתת לפצע ולכאב הזה להמשיך שוב ושוב להפעיל אותי ולרסק אותי ולמצוא כל פעם דרכים חדשות להתרומם ולהפציע מתוך הכאב והפצע ואני יכולה גם להתחיל לקבל מודעות לפצע הזה וכל פעם לשחרר ממנו עוד קצת ואז במידה מסוימת אני אפציע תוך כדי תנועה.
אני מתבוננת בפצע העמוק שלנו כמדינה, כעם וכאנשים פרטיים ואין ספק שהתרסקנו חזק. עכשיו השאלה אם נצליח להפציע ואם נתחיל לגעת בפצעים העמוקים שלנו כך שבפעם הבאה נוכל ליפול כל פעם קצת ולשנות את המסלול של הנפילה לתוך תנועה ומומנטום.
אמן!
