נדמה לי שזה המצב התמידי של כולנו בימים אלו. אני יודעת שאצלי לפחות זה המצב. כל כך הרבה דברים מייאשים במציאות סביבנו ועם זאת מדי פעם ניצוצות כאלו של חיים מעוררים את התקווה.
כך הרגשתי בשבועיים שהיו לפני שבועות. כמו שקראתם בשבוע שעבר, יש לי נטייה לקחת על עצמי את חג השבועות. השנה (ויש שיגידו שאני אומרת את זה כל שנה) זה היה בהחלט מירוץ נגד הזמן. בניית בית, סיומי קבוצות, הכנות לקבוצות של שנה הבאה, פרסום של קורסי קיץ וכמובן ילדים ואיש שגם עשה מוסיקה להצגה עד יום לפני שבועות..
אני שמה לב שכוחות העשייה והיצירה שלי לפעמים מאד מבלבלים אותי. אני כל כך מתגעגעת ליצירה ולעשייה ולכאורה למרות שאני כל הזמן ביצירה ועשייה ההכנה של טקס שבועות תמיד מעוררת ולא מאפשרת לי לשחרר אותה.
כשחשבתי השבוע קצת יותר לעומק על הסיבה אז הבנתי שיש בטקס הזה משהו חבוי והוא המהות של תקווה. אני לא יודעת איך זה בקיבוצים אחרים אבל בחנתון אנחנו קיבוץ די צעיר והמסורות שלנו מאד צנועות. בשבועות אחת המסורות היא לספר את הביכורים שלנו דרך אבני דרך משמעותיות בביוגרפיות של כולנו ושל ילדנו. לצד ריקוד התינוקות המדהים אז אנחנו גם רואים את ילדי כיתה א ושומעים מה עשו ילדי בר המצווה, מתרגשים לשמוע לאן הנערים מסיימי יב עוזבים ומתרגשים לראות את המכיניסטים ואת התושבים החדשים בחנתון.
לצד כל אלו אני עומלת על הכנה של טקסט ושירים שמרגשים ומרטיטים והשנה רציתי להביא לנו נחמה. איך מביאים נחמה? איך נראית נחמה? כמו מה היא מרגישה?
בכל שנה הריקודים שלנו הם בעצם מחווה קהילתית. אני יוצרת ריקודים לשלל גילאים ושילובים שנרקמים אלו בתוך אלו לריקוד סיום משותף. השנה בגלל כל העומס לא הצלחתי לחשוב על כלום. ממש כלום. הייתי כל כך מתוסכלת. לא הגיעה מוסיקה ולא הגיע רעיון ואפילו לא איזו תנועה שמתחשק לי לייצר. כמובן שעזבתי וחיכיתי עד שמשהו יגיע…
וכך רק שבועיים לפני הטקס באחד הלילות פתאום חלמתי ככה בשלב חצי ערות חצי שינה של קימה בבוקר על רגע הסיום. דמיינתי ילדות בנות 4-5 רוקדות עם נשים בנות 70 + את השיר ״שיר לשלום״. וזהו, התמונה נפתרה, הבנתי מה היא תקווה. הבנתי מה התנועה שאני מבקשת ליצור.
ראיתי את התנועה של גלגל החיים ממש למולי, מתגלגל מתגלגל ואיך כל מה שצריך בשעה זו זה לחלום ולהתפלל לשלום.
אחד הדברים שאני מתרגשת מהם למרות המעמסה הגדולה של ללמד 4 ריקודים – זה שאני זוכה לגעת בהרבה אנשים בגילאים שונים. אמא של שתי בנות מתוקות שרקדו עם אבא שלהם בריקוד הורים ילדים אמרה לי – את יודעת שהתנועה היא לא העניין נכון? זה שנתת לאבא של הבנות שלי, לרקוד איתן למרות שזה הכי רחוק ממנו, ועזרת להן להרגיש בכיף ובתנועה איתו – זה היה פשוט גדול.
וכן אני תמיד יודעת שהתנועה היא לא העניין ותמיד מה שקורה קשור בה ומניע אותנו. יש לי כל כך הרבה תקווה שתנועה קהילתית תהיה דבר שהולך וגדל ובכל מקום מי שרוצה לנוע יוכל ותוכל.
מצרפת את כל מחרוזת הריקודים שלנו – למי שאוהב את הז׳אנר 🙂
בתוך גלי הייאוש והתקווה זה תמיד הכי מפחיד להציע מלא הצעות לקיץ ועכשיו לשבת ולחכות ולראות מי נרשם? מי באה?
אני כבר יודעת שכל מי שמגיע.ה לפנטהריי זה תמיד א.נשים כל כך נפלאים ונפלאות שאני לא צריכה לדאוג ובכל זאת אני כל פעם צריכה לעבור דרך הפחדים, דרך הקשיים. כנראה שיש דברים שאי אפשר לדלג עליהם.
יאללה מחכה לכם.
אביטל
