| בסופ״שׁ האחרון שלי ושל ניצן לדרמן חקרנו את הרעיון של Beyond the reach ובזכות החקירה הזו התאהבתי שוב ברצועות של הגוף כמשהו ששומר על היושרה שלנו וגם עוזר לנו להתקדם..הרצועות בגוף הן כמו אותם קווים עדינים שמחזיקים מבנה, אבל לא לוחצים עליו. כמו חבר טוב שמחזיק לך את היד, לא מושך, לא דוחף, רק שומר שלא תתפזרי.הן עשויות בעיקר מקולגן, סיבים חזקים, צפופים, כמעט עקשנים מרוב מסירות. והתפקיד שלהן הוא לאפשר לעצמות להישאר נאמנות אחת לשנייה: לא להתרחק מדי, לא להתקרב בכוח. הן שומרות על טווח תנועה, על יציבות, על כיוון. נותנות למפרקים תחושת "ביתי", כמו מסגרת שמאפשרת לתנועה להרגיש בטוחה מספיק כדי להיות חופשית.הרצועות לא “זזות” מעצמן. הן לא שרירים, הן לא יוזמות פעולה. הן פשוט מאזינות, לכיוונים, למתח, למשקל, לשינויי מנח. וכשהגוף משנה תנוחה, הן מתארכות מעט, מתקצרות מעט, שומרות שהכול יישאר שלם.וכאן מגיע החלק שנוגע בי ממש: הרצועות עוזרות לנו לא להגיע ל־Over Reach. לא ללכת רחוק מדי מהיכולת האמיתית, מהכוחות שיש לנו ברגע מסוים, מהיושרה שלנו. הן כמו לוחשות: תנועה כן, אבל לא על חשבון עצמך.ובו בזמן, הן גם אלו שמאפשרות לנו, כשאנחנו כן מסכימים ללכת לכיוון מסוים, להביא איתנו את המפרק הבא, ואת זה שאחריו, עד שכל המערכת זזה יחד, שומרת קשר, שומרת חיבור, שומרת על מתח נכון שמחזיק אותנו שלמים גם תוך כדי תנועה.במובן הזה, המילה באנגלית IN-tention תמיד מרגשת אותי. Intention לא רק ככוונה, אלא כ־In tension, אותו מתח עדין ומדויק שמחזיק את התנועה שלי בתוך כיוון מסוים. המתח שמכוונן את הדרך. שמזכיר לי שאני צריכה להיות מספיק מתוחה כדי לנוע, ומספיק עדינה כדי לא להישבר.ומשם מגיעה גם ה־Integrity, היושרה. ההסכמה ללכת אל החלום שלי צעד אחר צעד, לא בקפיצה מפחידה ולא בביטול עצמי, אלא בתנועה שיש בה רצף, קשר, החזקה פנימית.אני מגלה שוב ושוב שחלומות גדולים לא נבנים ממבט רחוק וחסר סבלנות, אלא מהיכולת להרגיש את המתח הנכון שבין מה שכבר יש בי לבין מה שאני הולכת אליו. והרצועות, בכל הגוף – מזכירות לי בדיוק את זה.התנועה יכולה להיות גם שאיפה קדימה, אבל גם שורשיות. גם התרחבות, וגם שימור עצמי. אפשר ללכת אל המטרה, ולא לאבד את עצמי בדרך. |
20/03
– 21/03
עם ענבל אלוני ואברהם חזין
מרחב בו אפשר להישען, להינשא, וליפול למעלה. לגלות את היכולת להיתמך על ידי הקרקע, המגע, התנועה, והמרחב עצמו.