בתור מישהי שמאד אוהבת מילים ואוהבת לכתוב ואוהבת משחקי מילים אני גם מודעת לכך שלפעמים מילים מכבידות. לפעמים זה קצת יותר מדי כדי להסביר מה עובר עלי, זה קצת מורכב למצוא את המילים הנכונות, את הדרך שתעזור לי להביע את מה שעובר עלי.
אני לא נוטה לתאר פה טיפולים או בכלל לדבר על המהות של טיפול בתנועה. אבל השבוע דווקא לפני פסח הבנתי משהו על חרות וחופש. לפעמים המילים יכולות לכבול אותנו כל כך כל כך עד שזה כואב.
השבוע באחד הטיפולים שלי בקליניקה לטיפול בתנועה אחת המטופלות הביאה נושא שהכאיב לה מאד בגוף. אפילו הנסיון לצאת מהכאב ולדבר או להגיד משהו עליו היה קשה מדי.
והיא ניסתה. ממש ניסתה להרחיק אותו, לא לגעת בו. קלטתי שהיא ממש הייתה רוצה דווקא להרחיק אותו דרך מילים, דרך מרחב האינטלקט אבל הכאב היה גדול ממנה.
ואז אחרי הצעה שהגיעה ממני פשוט להסכים להיות איתו היא נשכבה והייתה עם הכאב הפיסי והנפשי שעלה ממנו במשך זמן מה.
ישבנו כך. אני לידה והיא בתוך מה שהכאב מביא.
וחיכינו.
לא היה לאן למהר ולא היה גם לאן לברוח.
השארנו את המילים מאחור ונתנו לרכבת הכאב להמשיך להניע את מה שצריך לנוע.
ואז משהו פסק,
והיא אמרה לי:
עכשיו אני רוצה לזוז.
שמתי מוזיקה והיא התחילה לנוע.
הייתה לי תחושה שראיתי את עוף החול לנגד עיני.
נשרף, מת, משאיר מאחוריו את האפר ואז מתחיל להתרומם, לגדול, להיפתח.
נתנו זמן לתנועה לספר סיפור חדש.
וזה היה מרגש עד דמעות.
והאמת?
לא נשאר מקום למילים.
לפעמים כמטפלת אני מפחדת להשאיר מרחב ללא מילים. ללא עיבוד מדיייק ומחבר.
אבל אולי בגלל שזו מטופלת ותיקה ואולי בגלל שהדבר עצמו היה כל כך בהיר הפעם לא פחדתי.
השארנו את המרחב עם מעט מאד מילים לסיום
וכך נפרדנו.
וחשבתי לעצמי שזו חירות.
להסכים לעבור דרך הכאב שבגוף והכאב שבלב ומשם לנוע זו חרות אמיתית.
עכשיו כשהקורס ״הגילוי שבתנועה״ יצא לעולם, אני מקבלת מדי פעם הודעות שמתארות לי את החוויה בקורס. אחד הדברים שאני שומעת זה כמה הדברים הללו נוגעים בעומק. ולפעמים לא קל לעשות זאת. ואני יודעת את זה. גם מעצמי וגם מתלמידות, תלמידים ומטופלות. אבל… הסוד והיופי הם שכל פעם שמסכימים עוד קצת דברים מתגלים. עוף החול שבנו תמיד זמין לוותר על משהו ולקום לתחייה מחדש. וזה באמת יפה…
אני חושבת שהקורס ״הגילוי שבתנועה״ יכול להיות מתנה מדהימה לפסח אז מזמינה אתכם להיכנס ולראות מה קורה בו.
שאת החרות האמיתית יקבלו כל החטופים שאיכשהו עדיין לא בבתיהם. שנצליח להתפלל כולנו באמת חזק ונשנה משהו במדיניות, בממשלה, בכל מה שנקלענו לתוכו. ושגם נצליח בתוך כל זה למצוא את החרות האישית שלנו.
חג שמח
אביטל
