המשוואה המעניינת בין מהירות השכחה ואיטיות הזיכרון…

תמונה של שעון חול

השבוע לראשונה הלכתי עם הבת שלי לטקס יום השואה.

כאילו העובדה שהיא הפכה להיות בת מצווה גרמה לי להבין שאני כבר לא יכולה להסתיר ממנה את הנורא שבנוראים. זה נשמע מוזר אחרי כל מה שעברנו שאני בכלל עוד חושבת שאני יכולה אבל האמת שאני מנסה שוב ושוב. כל מה שאני רוצה זה להחזיק חומת מגן או אם תרצו כיפת ברזל או אם תרצו טנק מרכבה וגם עמוד ענן אני מוכנה על מנת שהיא לא תיחשף לכלום. לא תדע דבר. תחיה בעולמה המוקף חברות, הרים מוריקים ושירים פנטטונים.
אתמול לקחתי לי קצת זמן לנוע באופן אינטואיטיבי ועלה לי בראש שאני נעה את ריקוד ההגנה. כל הזמן על המשמר כל הזמן צריכה להיות בתנועה שחלילה משהו לא יזלוג.


ביום השואה השנה הרגשתי שזה כבר לא אפשרי יותר. ושאני כבר לא יכולה יותר לעצור את העולם שבחוץ אני רק יכולה לנסות להבין איך לתווך אותו לביתי. הלכנו יחד לטקס והבנתי שבזכות כל השמירה הזו כבר 12 שנים שאני גם שומרת על עצמי ולא הולכת לטקסים של יום השואה.

זה יום שקשה לי מאד. גדלתי לתוך משפחת ״שואתי״… מכל הצדדים יש ניצולים, רובם למעט אחותה של סבתי גם לא נטו לתת יותר מדי עדויות על מה שהם עברו ואני גם הייתי מהצעירות שבמשפחה אז גם מי שכן נתן איזו עדות זה לא הגיע אלי. סבתא שלי נתנה לי את היומן שלה לפני הנסיעה שלי לפולין וכך זכיתי לגלות את הסיפור שלה רק אחרי שנפטרה ותרגמנו אותו.

אמא שלי מספרת שבערך בגיל עשר היא נתקלה בכל סדרת עמוד האש בבית שלה וקראה אותו. אני לא הסכמתי לנעם בן העשר היום לבוא לטקס והוא כעס עלי ממש. אמרתי לו שאני רוצה להשאיר אותו עוד קצת קטן, עוד קצת מוגן. אני יודעת שאני סוחבת איתי טראומה בינדורית, אני יושבת בטקס קהילתי חמוד וכל דבר מטרגר אותי, החל מהיזכור הידוע של אבא קובנר ועד ל״תקווה״. זה בלתי נמנע כי זו המשפחה שבאתי ממנה אבל לפעמים אני ממש מתקשה להצליח להכיל את זה.
אני מבינה שזה ככה כבר מהשביעי לאוקטובר. לא מצליחה להכיל עוצמה של רוע כפי שחווינו וגם לא מצליחה להכיל את התגובה שלנו עם כל הצדקתה . קשה לי אז אני מנסה לנוע מהר, לעשות הרבה וכמה שיותר.

מה הקשר בין הזיכרון והתנועה שלנו?

בשבוע האחרון עסקנו בנושא של הזמן. באופן לא מתוכנן כמעט כל שנה נושא הזמן מגיע סביב ימי הזיכרון בהם הזמן משחק תפקיד חשוב מאין כמוהו. הזמן הוא מאד חמקמק לרגעים אני יכולה לתפוס אותו אבל מיד הוא כבר עובר והופך לזמן עבר. ב״לאבאן ברטנייף״ אנחנו לומדים להתחיל לזהות את הסקאלה של הזמן שנע בין הגברה של המהירות לבין האטה של המהירות. אני יכולה למהר ועדיין לא לנוע בשיא המהירות ואני יכולה להאט ולנוע בגדול יחסית מהר כי אני מאטה את הקצב.
זה תמיד מרתק לראות את החיבור או אי החיבור של א.נשים לאלמנט הזמן. חלק יכולים לנוע לנצח בזמן המאט והם מתענגים על כל שנייה וחלק בחוויה שאין להם זמן, ושהם כל הזמן צריכים להספיק דברים בתוכו.

תחשבו רגע בתוככם איך אתם מתחברים לאלמנט הזמן? מתי המהר שבי יוצא ממני בהנאה ומתי המאטה מחפשת את מקומה? מה קורה אם אני מחוברת לזמן המאט אבל בן הזוג שלי דווקא נע עם מוטיבציה למהר את הזמן? אתם יכולים רק לנחש (סיפור אמיתי :))

איך שחזרתי מהטקס פתחתי סתם את הספר שהיה מונח לנו על השולחן ״ההנאה שבאיטיות״ של מילן קונדרה. ונשבעת שאלו המילים שנחתו עלי מיד:

״קיים קשר חשאי בין האיטיות והזיכרון, בין המהירות והשיכחה. נחשוב על מצב שגרתי מאין כמוהו : אדם צועד ברחוב. לפתע פתאום הוא רוצה להיזכר בדבר מה, אך הזיכרון חומק ממנו. באותו רגע, מוכנית הוא מאט את צעדו .לעומת זאת, מישהו שמנסה לשכוח אירוע מצער שחווה לא כבר, יגביר שלא מדעת את קצב ההליכה שלו, כאילו ביקש להתרחק במהירות ממה שעדיין נמצא קרוב מדי בזמן.במתמטיקה הקיומית מופיע הניסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות: דרגת האיטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון; דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השיכחה״

פתאום חווית הצפירה הדהדה בתוכי. המהות של הצפירה אמורה להכניס אותנו לזיכרון ואכן היא משתמשת בגוף שלנו שעוצר ועומד לא משנה איפה הוא נוחת. ההאטה והעצירה מכריחות אותנו לעצור.

הימים שעוד נכונו לנו…לא יודעת איך עוברים אותם לאט. בא לי שמישהו יעשה הילוך מהיר ואהיה מאחוריהם. בינתיים מנסה לנשום.ועושה את מה שיודעת… לנוע ולהניע א.נשים.


השורות הללו נכתבות מריטריט של אנסמבל נענע וכמה מרגש להיכנס עם קבוצה יוצרת שיש בתוכה כבר כל כך הרבה חיבורים ועומק. בחמישי הבא מסיימות את ההרשמה לקורס לאבאן ברטנייף אם עוד חשבתם לעלות על הרכבת עכשיו זה הזמן.השבוע יצא פודקאסט שהקלטנו יחד שרון גדרון ואני לפודאקסט שלה. היו שם הרבה ״פטפוטי לאבאן״ נראה לי שיצא מעניין.וכמובן ההתרגשות האמיתית – נענע יוצאת לעולם אני יודעת שחלק חיכו ממש בסבלנות אז בשעה טובה למטה כל הפרטים !

שתהיה שבת של שלום ושבוע שיש בו תנועה איטית ומסוגלת להכיל זיכרון ובעיקר שנבין מה הצורך שלנו.

שבת שלום

אביטל

אביטל בר צורי בתנועה של ידיים

אביטל בר צורי

מנהלת את סטודיו פנטהריי מנהלת שותפה בבית ספר 'נענע- תנועה מהפנים אל החוץ'. מטפלת בתנועה, מנחה מרחבי קונטקט ואימפרוביזציה, ומומחית בשיטת לאבאן ברטנייף. מאמינה מאד בקשר בין התנועה והגוף לבין הנפש והדפוסים שלנו. חוקרת שוב ושוב את הקשר שבין התנועה בסטודיו לחיים עצמם.

שתפו >>

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פנטהריי- מקום לתנועה ויצירה, מרחב שמבקש לקרב את עולם התנועה , המחול והחיבור שבין הגוף והנפש לכך אחד ואחת שחפצים.ות בו. המרחב שלנו ממוקם בקיבוץ גניגר בלב עמק יזרעאל. 

סדנאות וסופי שבוע

11/09
| 09:30-13:30
עם אביטל בר צורי
תנועה ~ מסע ~ טקס סדנה ייחודית לנשים על הקשר שבין היד ללב
08/10
| 9:30-13:30
עם אביטל בר צורי
תנועה ~ מסע ~ טקס סדנה ייחודית לנשים החוקרת את היכולת לשמוט, להיעזב ולראות מה יכול לצמוח.

הרשמו לניוזלטר של פנטהריי

״עולם המים של הגוף״
קורס קיץ על הנוזלים בגוף בשיטת bMC

3-5/7

הצטרפו לעדכונים

מוזמנים ומוזמנות להרשם לקבלת עדכונים על הפעילות

דילוג לתוכן