לפני קרוב לעשור עברנו לגור בבוסטון בשביל דוקטורט של בן זוגי היקר. בשנה הראשונה כל מה שהכרתי התהפך. הגעתי עם שני ילדים קטנים וחשבתי שזו תהיה הרפתקאה משמחת וכיפית. דמיינתי את עצמי עפה על ארה״ב.
במציאות למעשה מצאתי את עצמי מסיעה שני ילדים קטנים הלוך ושוב למיקומים שונים, בין לבין מצליחה לתפור כמה שעות באיזו ספרייה בעיירה נידחת וקופאת מקור בשלג.
עוד לא ממש יכולתי לעבוד וכשכבר יכלתי גיליתי שאני לא יכולה להיות מטפלת בתנועה וכך מצאתי את עצמי מלמדת עברית לבני נוער יהודים.
אם נהיה כנים הרגשתי שאיבדתי את הזהות שלי. להיות אמא לשני ילדים קטנים מהר מאד יצר מצב שחשבתי שאני כבר לא אוכל לרקוד כמו שרקדתי ולהיות במדינה שדורשת רשיון אחר לטיפול יצר מצב שלא יכלתי לטפל.
אבל מי אני אם אני לא מטפלת ולא רקדנית?
זה היה קצת יותר מדי.
לצד השלג, שני ילדים שעוד לא יודעים אנגלית ומעט מאד אינטראקציות עם אנשים שהרגשתי איתם בנוח הדיכאון לא איחר לבוא…
הסיפור של דיכאון הוא שיש לך
תחושה שאין ממנו מוצא. אצלי הוא נוסף לתחושה של קורבניות ולכן זה גם הביא איתו חוויה שאין שום אפשרות אחרת ונידונתי להישאר במצב הזה לנצח.
היום, כשאני מתבוננת על מה עזר לי לצאת מהמצב הזה אני יודעת שזה היה שילוב של הרבה דברים אבל אחד הראשונים היו להתחיל לדמיין תנועה אחרת.
זה נשמע קטן אבל האמת היא שזה היה עצום עבורי באותו הזמן. להתחיל לדמיין את עצמי נעה באופן אחר. מהר מאד זה גם הביא אותי לשים מוזיקה ולהתחיל לנוע בסלון. השלב הבא היה שסוף סוף הסמסטר של יאיר נגמר והשיעור שהיה לו בדיוק על הזמן היחידי של גאם הקונטקט נגמר ויכולתי ללכת לרקוד באמת.
אני מסמנת את התנועה ההיא בדמיון כדבר ראשון כי היא זרעה זרע תודעתי.
אחר כך עשיתי כל מיני קורסים מקוונים שעזרו לי ללמוד איך לראות טוב במה שכבר יש ואיך לשים תמונות חזון קדימה. באותה תקופה אלו היו תנועות ענקיות למישהי שכמעט לא הצליחה להיות בהודייה על מה שיש ופשוט לא ראתה שום תנועה קדימה…
הסיפור הזה הוא סיפור מכונן בביוגרפיה שלי כי הוא מספר את הרגע שבו הסכמתי לעשות תנועה פנימית ואז בלי שהבנתי בעצם התנועה הזו התחילה לייצר אדוות.
אני לא הבנתי שזה מה שקורה כי זה לקח הרבה הרבה הרבה זמן. זה לא היה עניין של תרבות המערב … לא היה שום דבר אינסטנט במה שקרה שם.
אני אוהבת כשאני מלמדת התגלגלות אחד על השני בקונטקט להשתמש במילים: Weight for it … הדבר הזה שצריך לחכות עד שהמשקל באמת יגיע לנקודה שאני רוצה להיות בה הוא מאד מיוחד עבורי.
זה אולי יישמע קצת גרנדיוזי אבל מבחינתי כל מה שקורה היום בפנטהריי ובפרט הקורס המקוון שיצרתי נמשכים בחוט ישיר לאותה חוויה בבוסטון. החוויה של להצליח לעשות טרנספורמציה אמיתית מתוך מצב כל כך נמוך. זה היה הנס האישי שלי והוא היה גדול מאד בחוויה הנפשית והרגשית.
בקורס שעשיתי ניסיתי ליצוק דברים שהייתי עושה בעצמי עם הגוף וחיבורים של התנועות הללו לתנועות הנפש והתודעה ולמציאות החיים שלנו.
ממש בא לי שכל מי שקורא את הניוזלטר הזה לא יפספס את המהות שהוא מביא ושתרוויחו את המחיר השווה שלו שייגמר ממש היום בחצות!
האביב והמלחמה מביאים איתם פיזור קשה במיוחד וקשה לי למצוא עוגנים מילים או מחשבות בהירות. בתוך כל זה לנהל ולקדם את הקיץ ואת שנה הבאה נראה כל פעם קצת יותר מורכב .
אבל התלמידים והתלמידות שנמצאים בסטודיו כל כך מרגשים אותי שברוך ה המציאות נותנת הרבה אויר.
שיהיה סופ״ש נפלא
ושנשמע בשורות טובות
